זה לא עקיצות, זה המחלה שלי

כל פרק ביומן הוא עוד שלב בהשלמה שלה עם המחלה ועם ההשפעה שלה על הגוף שלה. שירה הדר סובלת ממחלה גנטית נדירה שנקראת נוירופיברומטוזיס, והיא כבר לא מתביישת בה
מאת שירה הדר
| 02/06/2006 |
צפיות: 4,895
מאז הפרק הראשון ביומן גיליתי מחדש את הכוח של חברים אמיתיים ומשפחה תומכת. קיבלתי המון תמיכה וחיזוקים ואהבה מהמשפחה, מהחברים ומקוראים באתר. מדהים מה שכמה מילים טובות יכולות לעשות לנפש, לאופטימיות ולתקווה.

בעבר היה לי מאוד קשה לדבר על המחלה. הרגשתי שאם אני מספרת, אני "מפילה" על אנשים את הצרות שלי וחושפת את עצמי, את החולשות שלי, את הפחדים שלי. גם האנשים הכי קרובים אלי לא תמיד ידעו מה עובר עלי. לא ידעתי איך מתחילים לספר על דבר שכל-כך קשה להסביר וכל-כך קשה להעביר למישהו אחר את ההתמודדות איתו.

לפעמים היו אנשים ששאלו שאלות, מיד הייתי "שולפת" אחד מהסיפורים ששמרתי באמתחתי: "זו אלרגיה", "זו רגישות לחום", "זה כמו כתם לידה", "אלו עקיצות", הכל בשביל להשתיק את השאלות ומיד להחליף נושא.

בעבר טופלתי אצל פסיכולוגית ואני זוכרת שסיפרתי לה כמה זה מציק לי, סיפרתי שאין יום שאני לא חושבת על המחלה וכואבת אותה, סיפרתי גם שאני לא מדברת על זה כמעט עם אף אחד. תוך כדי השיחה נדהמתי להבין, שאת ההתמודדות הכי גדולה בחיי אני עוברת לבד.

כולנו משתנים במשך הזמן, ובשנים האחרונות למדתי שזה בסדר לדבר על הקשיים שלי. נכון שלא תמיד יש מה להגיד, ולאנשים לא יהיו פיתרונות בשבילי, אבל מספיק שיש עם מי לחלוק את הכאב.

כשכואב לנו או קשה לנו, לפעמים קשה להסתכל על הצד החיובי, הרע נראה רע יותר והטוב נראה טוב פחות. גיליתי שאנשים שקרובים אלי ואוהבים אותי יודעים לגרום לי להסתכל על הטוב, להרגיש יותר טוב עם עצמי, להסתכל על הדברים הטובים שבי, יודעים לגרום לי להאמין שיהיה בסדר, ולא משנה מה. חברות אמיתית ומשפחה תומכת הם לא קלישאה ולא סיפור מהאגדות, הם הדבר הכי חשוב שיכול להיות לאדם בחייו. כשיש לך אותם, אתה יכול לנצח הכל.

איפה קל להיחשף?

לא פשוט לחשוף את החולשות שלך בפני הסובבים אותך, אבל לפעמים זו התרופה הכי טובה. מוזר שלפעמים היה לי קל יותר להיחשף ולדבר עם אנשים "חדשים" בחיי, אנשים פחות קרובים.

כמו בטיול הגדול שאחרי הצבא, במקום רחוק ומנותק מהסביבה המוכרת, פתאום דיברתי על המחלה עם אנשים שרק הכרתי. אולי המרחק הקל על המחשבה "מה יגידו", הקל על הפחד שמשהו ביחסים הקרובים ישתנה. אולי זו הידיעה שלאדם השני אין דעות וידיעות עלי והוא אובייקטיבי לחלוטין לצרות שלי.

גם החשיפה כאן היא לא פשוטה, כל-כך טוטלית. אבל במידה רבה היא גם הקלה עליי. שלחתי כמעט לכל האנשים שאני מכירה את היומן שלי, ו"חסכתי" לעצמי הסברים וסיפורים.

ומעכשיו - זו אני, ככה כמו שזה, בלי התירוצים הישנים והמוכרים. היכולת לפרוש את ההתמודדות שלי עם המחלה לעיניי כל היא צעד עצום בשבילי, סוג של תרפיה, סוג של טיפול פסיכולוגי באמצעותכם.

כל פרק ביומן הוא עוד שלב בהשלמה שלי עם המחלה ועם ההשפעה שלה על הגוף שלי.

גם היום ישנם ימים שלא ממש בא לי לדבר, שפתאום אני מרגישה שאף אחד לא יכול לעזור לי, כי הרי שום דבר לא ישתנה. ובימים האלה קשה לי לבקש עזרה ולפנות לאנשים שיחזקו אותי, כי אני יודעת שברגעים של "נפילה" במצב הרוח, שום דבר שמישהו יגיד לי לא ממש יעזור.

אני יודעת שלתחושות כאלה יש נטייה להיות הרסניות, אבל אני גם לא מנסה להילחם בזה. לכל אחד יש ימים קשים לפעמים, כל אחד מהסיבות שלו. אבל ברגע שאני מתאוששת אני יודעת שתמיד יש מי שיחזק אותי ויעודד אותי.

אני מנצלת את המקום שלי פה בשביל לשלוח תודה ואהבה וחיבוקים לכל האנשים שאוהבים אותי ומחזקים אותי וכל-כך ריגשו אותי בשבועות האחרונים, ובמיוחד לנועה ולמאיה שהן החברות הכי טובות שיכולתי לבקש לעצמי.

שום דבר הוא לא ברור מאליו, על אחת כמה וכמה אהבה אמיתית, תמיכה וחיזוקים מהאנשים שקרובים אליך. תודה זה אולי לא ממש מספיק במקרה כזה, אני רק מקווה שאני נותנת לכולכם את אותו הכוח שאתם נותנים לי. תודה.

לפרק הראשון ביומן של שירה
ליומנים אישיים נוספים

דרג עד כמה מאמר זה עזר לך

עזר מאד

עזר

טוב

עזר קצת

לא עזר


* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר