כל האמת מאחורי האפידורל

האפידורל. סם הפלא. נשים בהריון מלחשות את שמו ביראת כבוד, נשים שילדו שרו לו שירי הלל. הוא משמש כיום ברוב חדרי הלידה בארץ ועדיין, רבות הנשים שלא יודעות את סכנותיו עד תום.

האפידורל, המשמש בשעת צירים כשיטת הרדמה מקומית ליולדות, הינו בעל השפעה סיסטמית (מערכתית, כלומר על כלל מערכות הגוף) ולא מקומית בלבד, כפי שסבורות יולדות רבות.

ההשפעה הסיסטמית כוללת הורדת קצב הלב ולחץ הדם, המתרחשת בכל מקרה של מתן אפידורל. במקרים מסוימים של רגישות לחומר, שאותה לא ניתן תמיד לחזות מראש, עלולות להתפתח תגובות חריפות של אלרגיה כתוצאה מהתרחבות או התכווצות של כלי הנשימה, שיבושים בקצב הלב, ובמקרים של רגישות גבוהה במיוחד - אף להפסקת פעולתה של מערכת הלב והריאה.

ומה הקשר לקוקאין?

החומר הפעיל הניתן במהלך ההרדמה האפידורלית שייך למשפחת החומרים המאלחשים (חומרי "הרדמה" בשפת העם) או הלידוקאינים, המונה את הלידוקאין, המרקאין והאזרקאין. חומרים אלו, המצויים בשמוש נרחב ברפואת שיניים ובכירורגיות קטנות, גזורים מהקוקאין, המופק מצמח הקוקה, ומנטרלים באופן זמני את ההולכה העצבית מהתא למוח.

כדי להעביר מסר עצבי של כאב, נפתחות בדופן התא תעלות המקשרות בין תוך התא ובין הנוזל הבין תאי. כתוצאה מכך נוצר תהליך שבו מופר מאזן המלחים שבתא, המעוניין לתקן את המצב.

כמו במירוץ שליחים, כל עוד נשמר מצב המצוקה נשלחים יונים של קלציום, מגנזיום וסידן פנימה והחוצה מהתא. פעילות זו מתרחשת מספר רב של פעמים בכל שנייה, ממש כמו איתות במכונית, ו"משאבת הקלציום" היא שמדווחת למוח, דרך סיבי העצב, על המצוקה, שמתורגמת לכאב.

כל עוד פועלת המשאבה נשמר רצף איתותי הכאב. החומר המאלחש מתערב במנגנון התיקון, ומונע מהאינפורמציה החדשה בכל אקט של שינוי לעבור למוח. ברגע שהמסר קבוע, נוצר למעשה מצב של היעדר אינפורמציה, והמוח מבין שעליו לחזור לברירת המחדל של אי כאב.

כדי למנוע תחושת כאב באמצעים תרופתיים, ניתן ליישם אחת משלוש דרכים:

1. לנטרל את מגנון התיקון של כל התאים המצויים במצוקה.

2. לנטרל את האזור במוח המקבל את השדר העצבי ומתרגם אותו לתחושת כאב.

3. לנטרל את "מרכזת הטלפונים" של העצבים כדי לחסום את השדר מלהגיע למוח.

כדי ליישם את הדרך הראשונה על כאבי הצירים, צריך היה להזריק כמות מספקת של לידוקאין, כדי שיחסום את אזור התאים שבמצוקה, שעשוי להיות עצום. הדרך השנייה מקובלת בשימוש נרחב - זוהי זריקת הפטידין (זריקת טשטוש), שמקהה את הכאב, אם כי אינה חוסמת אותו לחלוטין.

בדרך השלישית, של ניטרול מרכז העצבים, מוזרק החומר המאלחש אל המרווח האפידורלי, בין חוליות המותנית, קרוב למרכז העצבים שאחראי על תשדורות התחושה של הגוף מהאגן ומטה.

הלידוקאין אמור לתת את התועלת המרובה ביותר מבחינת כמות החומר (מינימלית) יחסית להשפעה (מקסימלית) בחסימת כאב. הבעיה היא שהחומר המוזרק, שאמור להתפזר כלפי מטה בחלל האפידורלי, מתפזר ככל נוזל החודר לגוף, גם לאזורים אחרים. כך, מגיע חלק מהחומר לכל מערכות הגוף, כולל מערכת לב-ריאה, ואף לתינוק, בתנאים מסוימים.

על תבונה ורגישות יתר

למרות הדיעה הרווחת, החומר המאלחש בהחלט עובר את השיליה. השפעת החומר על המערכת, מתבצעת בשני מישורים עיקריים: הרחבת כלי הדם, והורדת קצב הלב.

פעולתו בשני מישורים אלו, מביאה להורדת לחץ הדם. כדי למנוע את ירידת לחץ הדם לרמות מסוכנות, מועלה לחץ הדם באופן מלאכותי מראש, באמצעות מתן אינפוזיה, תהליך הידוע בסלנג הרפואי גם כ"הרצת נוזלים".

הנוזלים מגדילים את נפח הנוזל העובר בכלי הדם בצורה שאמורה למנוע קריסה של מערכת כלי הדם בעת ההרחבה הפתאומית הנחווית בשל הזרקת הלידוקאין.

החומר המאלחש ניתן כתרופת חירום לעצירת הדופק מהיר. כשחייבים להוריד את הדופק בצורה דרסטית, מזריקים לידוקאין לווריד, כדי לקבל תגובה מהירה. כמאלחש, מגיעה השפעת הלידוקאין כתוצר לוואי של הטיפול, שאינה ניתנת לשליטה או לחיזוי מלאים. כאשר המינון הינו גבוה במיוחד, מה שמוגדר כ"מנת יתר", עלולה להיגרם תופעת לוואי מסוכנת ביותר של היעלמות הדופק.

בעיה נוספת הכרוכה במתן לידוקאין באפידורל, היא שאין דרך לצפות רגישות מיוחדת מראש לחומר. ככל חומר, עשוי גם חומר זה לעורר רגישות יתר. במקרה כזה, הידוע כתגובה אלרגית, משחרר הגוף חומר שנקרא היסטמין שגורם תופעות חריפות של דלקת, התכווצות או התרחבות של כלי דם ונשימה, ועוד.

נשים שחוו עילפון, סחרחורות או קשיי נשימה כתוצאה מהרדמה מקומית במסגרת טיפול שיניים, עשויות להיות רגישות ללידוקאין. אך לעומת זאת, אי רגישות למתן הזריקה בטיפול השיניים, אינה מעידה על היעדר רגישות לחומר.

לאתר אמנות הלידה



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר