לצאת מהארון ולספר להורים

ידעתי שאני אוהבת נשים כבר בגיל צעיר. הייתי קצת מאוהבת לפחות בחמש בנות בתיכון. במיוחד במיכאלה, שאמנם לא ידעה על קיומי, למרות שלמדנו כמעט שלוש שנים באותה כיתה, אבל לי זה לא הפריע לפתח סיפורים שלא היו ולא נבראו אודות אהבת אמת פורחת ומשגשגת.

למידע נוסף בנושא זוגות חד מיניים היכנסו לפורומים:
פורום הומואים, לסביות
פורום זהות מינית, תפקוד מיני
פורום מין וסקסולוגיה
פורום מיניות האישה, מין נשי
פורום סקס נוער

בצבא הסיפור היה כבר שונה לחלוטין. ידעתי שאני אחרת. גברים לא עניינו אותי. לפחות לא מבחינה פיזית או רגשית. לא שנאתי אותם, אבל גם לא התעניינתי במיוחד במה שיש להם להציע. הקב"ן שאיתו נפגשתי כדי לקבל את העזרה לה הייתי זקוקה, פטר אותי במשפט קליני, מקצועי, מחכים ומעשיר: "זה רק שלב, זה יעבור".

אלא שהרגשות שלי לא הלכו לשום מקום. גם לא רציתי שילכו. נשים ריגשו אותי. כישפו אותי קצת. הפנטו אותי. שברו את ליבי. לילות שלמים חלמתי על הרכות שלהן, על המגע העדין שלהן, על... די!

האינטרנט, על מרחב האפשרויות שלו, היה מבחינתי גן של שושני עדן. צ'טים, פורומים, אתרי גטאות מיוחדים לגייז שרוצים אבל לא מעזים. התחלתי לצאת לדייטים עם נשים, התנסיתי בכמה אפיזודות מיניות חסרות עניין, אבל ידעתי בדיוק מה אני מחפשת. שנים של פנטזיות וחלומות שרטטו לי באופן ברור את קווי דמותה. חיכיתי לה, ויום אחד היא הגיעה.

האהבה שלנו חזקה מספיק כדי להתעלות על כולם. אנחנו חיות ביחד כבר עשר שנים. יש לנו בית מקסים בצפון תל אביב. שכונה קטנה ופוזאית, גינה מטופחת, לברדור משוגע, מטבח מצויד היטב ומערכת קולנוע ביתית מהסרטים. החיים נראים בדיוק כפי שדמיינתי אותם. כמה אנשים יכולים להגיד את זה על עצמם?

טוב. כמעט כל החיים שלי מושלמים. בגיל עשרים וארבע, ההורים שלי קיבלו את ההסבר מניח הדעת לפיו בית יפה כזה בצפון תל אביב הוא לא משהו שמשכורת של גרפיקאית יכול לממן, ולכן אני צריכה לחלוק אותו עם דפנה, אשת הייטק מבוססת ונעימה. אחרי שנתיים הם התחילו להרים גבה. אחרי ארבע שנים הם התחילו להציק עם שאלות מוצדקות כגון: מה עם בחורים? יש לך כבר מישהו? מה עם אהבה? מתי תתחתני כבר?


את העובדה שדפנה ואני נסענו לטיולים בחו"ל, חגגנו ארוחות חג משותפות בחיק שתי המשפחות שלנו, ובאופן כללי צמד המילים גל-דפנה נאמרו בנשימה אחת – הם פתרו לעצמם בהסבר המוזר אך מניח הדעת – הן פשוט חברות מאוד טובות.

יום אחד, אחרי עשר שנים של תירוצים, הסברים, שקרים וחצאי אמיתות, ישבתי עם אימי במטבח שלה, שתינו קפה ואמרתי לה שאני נוסעת עם דפנה לאיטליה. אימי הרימה את עיני אלי מעל העותק האחרון של 'עולם האישה', ואמרה לי בטון חד וקשוח: "מספיק עם דפנה!"

הסתכלנו אחת לשנייה בעיניים, וידענו. שתינו ידענו בבירור באותו רגע שאנחנו יודעות. לא הייתה דרך חזרה. עולם השקרים הגיע לקיצו. "התחלתי תהליך של הפריה מלאכותית. אני עומדת להיות אימא. ביחד עם דפנה. אתם תצטרכו לקבל את זה". אתם, כלומר - המשפחה, החברים, השכנים, ושאר הנשמות הטובות המקיפות אותנו, אשר לדידן – אם את לא כמוהן, את לא קיימת.

הוריה של גל הגיעו אלי לפגישת יעוץ דחופה ובהולה

"איפה טעינו?!" הם באמת רצו לדעת. במיוחד הם ביקשו הדרכה והכוונה, איך להתנהג עם אסתי, אחותה הצעירה של גל, למקרה שהסיפור יחזור על עצמו. הם לא רצו להעביר בת נוספת חיים של בדידות, הסתרה ומערכת מסועפת של שקרים.

לכתבות נוספות בנושא מין, יחסים וזוגיות:
איך לנהל רומן בעבודה ולהישאר בחיים?
יחסים: לפגוש את ההורים בפעם הראשונה
פלירטוט נעים: כיצד לפלרטט עם נשים?
על זוגיות בימי מלחמה
סקס + אורגזמה = בריאות ואריכות ימים

הרגעתי אותם והבטחתי להם שאף אחד לא טעה. שהם הורים מצוינים ועשו כמיטב יכולתם על פי הנתונים שהיו ברשותם. גם למחקרים השונים אין תשובה שתסביר למה אישה הופכת ללסבית. זה פשוט משהו שקורה, בלי שאף אחד יזכה להפניית אצבע מאשימה.

זה המסר הטוב ביותר שיש לי להורים מודאגים: תשאלו את השאלות הנכונות, אל תשקרו לעצמכם, לסביבתכם ולילדכם. אל תחיו בבועה, כי כשהיא תתפוצץ לכם בפנים, זה עלול לכאוב.

הכותבת הינה מנחת סדנאות ויועצת זוגית בתל אביב 052-4402555



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר