זוגיות: שיר אהובת הספן שמסרב להטיל עוגן

גיל, 32, הגיע אלי לקליניקה כשהוא מוטרד מאוד. "קרה לי מה שתמיד חלמתי עליו. התאהבתי. היא פשוט נסיכה. מקסימה, מלאת חום ואהבה והסקס נפלא" הוא אמר. ולמרות זאת הוסיף "אבל אני מה זה לחוץ, פוחד לאבד את תחושת החופש שלי, את היכולת הפוטנציאלית לסקס חפוז, להכיר, לעשות מה שבראש שלי". הוא הוסיף והדגיש: "זה לא כל כך הסקס עצמו כמו הידיעה שתמיד אני יכול לשנות, לבחור, לגוון. חופש הבחירה הזה שכל כך קשה לוותר עליו".

למידע נוסף בנושא מין, יחסים וזוגיות היכנסו לפורומים:
פורום יחסים, זוגיות ונישואין
פורום מין וסקסולוגיה
פורום מיניות האישה, מין נשי
פורום סקס ויחסים
פורום קואצ'ינג זוגיות, אימון זוגי

גיל אינו היחידי. שוב ושוב אני שומעת על צורת החשיבה הזאת השמה דגש על החופש לא להתחייב. קו המחשבה המרכזי הוא שברגע שאנחנו בוחרים באפשרות אחת עלינו לוותר על אפשרות אחרת, וזה קשה מאוד. בהקשר לזוגיות ולחיים מיניים הרי שבקרב הרבה מאוד גברים קיים הצורך להרגיש שכול הזמן כל האפשרויות פתוחות, שתמיד אפשר לשנות את ההחלטה, שהכול מחכה לנו. צורך שהפך למרכזי ולשולט בחייהם/ן.

עוגן הוא לא רק בשביל אוניות

גיל וגברים צעירים אחרים ששוחחתי איתם עסוקים רבות בנושא אובדן יכולת הבחירה האין-סופית הזו. נדמה שהם לוקחים עד הקצה תבניות חדשות של זוגית ושל התנהגויות מיניות. כאלה המעמידות את הפרט – ולא את הקשר הזוגי – במרכז. ההימנעות מ "להטיל עוגן" בזוגיות יציבה מגובה על-ידי אמירות המעודדות אותם "לעשות מה שהם מרגישים, מה שבא להם, ללכת עם התחושות שלהם". יותר ויותר גברים מרגישים ש "יש זמן". שאפשר בינתיים ליהנות מכול העולמות: גם מקשרים זוגיים מזדמנים יותר או פחות, גם מקשרים מיניים וגם להמשיך לחיות אצל ההורים או בדירת הרווקים שלהם.


מבחינה מינית אפשר לראות כי הצפייה (וההתמכרות ההולכת וגדלה) בפורנוגרפיה, וההרגל לחיות בקשר מיני שאינו משמעותי מבחינה רגשית מצמיחים תבניות מיניות ייחודיות. כאלה המתבטאות בכך שגברים רבים אומרים: "עם אישה זרה, פחות קרובה, אני מתפקד נפלא, אבל כשמדובר במישהי שאני אוהב זה כבר סיפור אחר... שם פחות עומד לי, יש יותר לחץ, אני יותר חלש ואולי גם חושש ממה היא תגיד ואיך היא תסתכל עלי".

ומשהו על נשים

אני מאמינה שיש עדיין הבדל מגדרי בנקודה זו, היות שאנחנו הנשים עדין עסוקות בסוגיות מרכזיות של זהויות נשיות מסורתיות: במציאת בן זוג, בניית משפחה, קבלת לגיטימציה חברתית על כך שהצלחנו בשתי המטרות המרכזיות האלה. אבל, גם אצל נשים שנישאו והפכו לאימהות אני שומעת על חוסר השקט הזה הבא לידי ביטוי בקושי להתמיד בעבודה, בצורך ללמוד כל פעם משהו אחר, להחליף ולזפזפ בין מקצועות. הפחד להיתקע, לוותר על משהו, לעשות בחירה ששוללת בחירות אפשריות אחרות – מנחה גם נשים צעירות רבות. אבל, בקשרים זוגיים אנחנו אלה שעדין רוצות יותר את היציבות, את ההמשכיות.

לכתבות נוספות בנושא מין, יחסים וזוגיות:
זוגיות: 7 סיבות לפחד מאינטימיות
יחסים: כיצד מתמודדים עם התמכרות למין?
על זוגיות בקרב נפגעי נפש
סקס: כשאתה אומר לא, למה אתה מתכוון?
זוגיות: עשרת הדיברות לגבר המושלם

ומה הלאה?

אולי זו תוצאה של חיים בעולם משתנה תדיר, ואולי של חיים בעולם בו המשמעויות הנקשרות לאהבה, לזוגיות ולמיניות מונוגאמית משתנות כול הזמן. נדמה שמציאת בת זוג, יצירת קשר זוגי שיש בו קרבה ותקשורת טובה אינם עוד מטרות התפתחותיות ברורות כבעלות ערך. הרעיון נמצא איפשהו ברקע, אבל קשה לראותו ובעיקר להאמין באמינותו. התפיסה שאם אני מחויב לאישה אחת, לקשר אחד, מקבלת את "צבע הפחד" – הפחד לוותר על עצמי. בנוסף, פעמים רבות נדמה שזו תפיסה שהצבעים המרכזיים שלה הם גם של שחור ולבן. "או שאני בקשר, או שאני עם זמן ופניות לעצמי". התפיסה של "להטיל עוגן", קרי להישאר בקשר יציב המתפתח עם מישהי שהם נמשכים/ מחבבים/ מעריכים נכרכת בחוויה של "היתקעות", "הילכדות" ולא של שמחה.

אז בואו נזכור שהרגע בו אנחנו מרגישים ש "הנה מצאתי מישהי (או מישהו) שהקשר המתפתח איתה יעשה אותי מאושר/ת, ויתרום לי כאדם וכגבר בוגר" הינו רגע משמעותי ולא מובן מאליו. "לעגון בנמל" מפני הסערות בחוץ, יכול להיות גם נעים ובטוח ולא רק משעמם ומסרס. נדמה שמה שמבלבל אותנו פעמים רבות הן הסערות. לא אלה שבחוץ אלא הסערות הפנימיות שלנו.

* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר