בהמשך השיחות עודד מספר לאט לאט ועם תחושה קשה של בושה ואשמה, על הילדות הקשה שעברה עליו. אביו היכה אותו ללא הרף ואמו הצטרפה בעלבונות והשפלות. כל ילדותו ספג אלימות, מילולית ופיזית יחד עם שני אחיו הקטנים ממנו. בניגוד לתפיסות שקיימות לפעמים אצל חלק מהאנשים, אלימות לא קשורה למצב כלכלי. משפחתו של עודד היתה אמידה ביותר והם חיו בשכונה טובה ונחשבת בצפון תל אביב. האב היה מנהל בנק נחשב ומצליח, האם מורה ומחנכת. כלפי חוץ הם נראו תמיד "המשפחה המושלמת", עם ילדים שקטים, נקיים, מטופחים ומנומסים. אף אחד לא ידע על הטרור הרגשי והפיזי שמתרחש בין כתלי הבית. עודד ואחיו הקטנים הסתירו היטב את המצב מחברים, מורים ומכרים. סימני האלימות תורצו תמיד כתאונות אופניים, נפילה ממדרגות או היתקלות בחפצים שונים. אף אחד לא שמע ולא הרגיש, אף אחד לא חשד בהם לרגע.
למידע בנושאים זוגיות, אהבה, יחסים ועוד, היכנסו לפורומים:
פורום יחסים, זוגיות ונישואין
פורום קואצ'ינג זוגיות
פורום סקס ויחסים
פורום פרידות, גירושין, בגידות
פורום זהות מינית, תפקוד מיני
לכל אורך ילדותו עודד סבל מהפרעת קשב, שאופיינית לילדים שמגיעים עם מצוקה רגשית. הוא התקשה להקשיב ולהתרכז בשיעורים ולא הצליח לקלוט על מה מדברים. רוב היום היה בורח לחלומות בהקיץ, ממציא לעצמו סיפורים וחי בעולם דמיוני פנימי עשיר ובטוח, שונה כל כך מהעולם העויין שחיכה לו בחוץ. אמו לעגה לו ללא הרף, קראה לו בשמות גנאי והצליחה לשכנע אותו שהוא טמבל חסר תקנה, שכלום לא יצא ממנו. חברים כמעט לא היו לעודד, כמו גם לשני אחיו. אף אחד מהם לא רצה להביא ילדים הביתה ולהסתכן בשינויי מצב הרוח הקיצוניים של אבא או בהשפלות של אמא. הם השתדלו לתפוס כמה שפחות מקום ותשומת לב בבית בשעות אחה"צ, שנידמו לעודד תמיד כנצח.
עודד גדל ועבר איכשהו את גיל ההתבגרות. הרבה זיכרונות אין לו מהתקופה הזו. הוא זוכר איך חיכה לצבא, לברוח ולשרת כמה שיותר רחוק. זוכר שהתנדב להישאר בשבתות במקום חברים ומצא תמיד תירוצים כדי לא למהר לחזור הביתה. הצבא הפגיש אותו עם אנשים חדשים, תרבויות חדשות. הוא הסתכל בכמיהה איך אנשים מצליחים להתחבר, להתיידד ואפילו למצוא לעצמם זוגיות ואהבה במסגרת הצבא. הוא הביט על הדברים כמשקיף מהצד, אבל לא העז להשתתף. הפחדים שלו וחוסר הבטחון שיתקו אותו.

ההמשך לא היה טוב יותר. בכל מקום אליו הגיע - הלימודים, העבודה, השכונה החדשה אליה עבר - הוא ראה עוד ועוד הזדמנויות להיכרויות, זוגיות והתקרבות ופעם אחר פעם הרגיש שהוא מפספס ולא מצליח. לא מתחבר. עודד סבל מבדידות נוראית. הוא הקיף את עצמו בספרים, סרטים ותשבצים, אבל בכל יום שישי היה נכנס מחדש לדכדוך נורא, מחכה שסוף השבוע הארוך יעבור ויוכל לחזור לשיגרת העבודה, שם חושבים פחות.
לפני כמה שנים נכנס לאתרי הכרויות באינטרנט ומאז הוא מחפש יחסים וקשר דרך שם. הוא יוצא להרבה מאוד דייטים, כי הוא מושך בתמונה והכרטיס שלו מצחיק, חכם ומזמין. אבל כמעט אף דייט לא הופך לדייט שני ומעולם לא הצליח להחזיק קשר מעל לשבועיים. זה מתפורר ממש בהתחלה. ניסינו לבדוק, במהלך הטיפול, מה קורה לו שם, בתחילת הקשר. עודד התחיל לספר על הפגישות שהיו לו, כאשר כמעט כל משפט שאמר היה מלווה בחיווי עצמי מאד שלילי והשיפוט שלו מלא ביקורת והאשמה עצמית:
הוא היה אומר לעצמו בפגישות משפטים כמו: "למה שהיא תרצה אותך בכלל? מה יש לך להציע לבחורה מקסימה כזו?". עודד הרגיש שבשיחות משפטים לא יוצאו כמו שצריך, שהוא היה כבד ומסורבל, שההומור שיש לו נעלם, הוא שתק או עונה תשובות קצרות ונשמע טמבל או שדיבר בלי הפסקה על שטויות, רק כדי שלא תהיה שם שתיקה. כעבור כמה זמן ניתן היה לראות בעיני הבחורה את האכזבה הגדולה. עודד מספר על הדייטים שלו, אך סיפוריו המתובלים בכל כך הרבה ביקורת עצמית, מקשים לקלוט מה באמת קורה שם בפגישות הראשונות. האם המצב כל כך שחור או שהתפיסה השלילית שלו את עצמו לא מאפשרת לראות את כל התמונה? האם המצב באמת כל כך גרוע או שהוא הופך להיות כזה, אחרי שעודד יורד על עצמו מבפנים ולא נותן לעצמו להתקדם? האם באמת יש אכזבה בעיניים של הצד השני, או שהוא מייצר אותה מדמיונו והופך אותה תוך כמה דקות לנבואה שמגשימה את עצמה?
למאמרים נוספים בנושא זוגיות, אהבה, יחסים ועוד:
זוגיות בבעיה: מקרה אחד ושלושה פתרונות
אהבה לשני גברים בו-זמנית. הכצעקתה?
אהבה וירטואלית? חפשו זאת בגוגל
תבינו: סקס בהריון לא פוגע בעובר
חיים משותפים. רגע לפני
לבסוף הוחלט כחלק מהטיפול להגיד לעודד שהוריו צפים ועולים בכל אחד מסיפוריו, אם בעבר היו הם אלה שהתעללו בו, הרי שהיום הוא מתעלל בעצמו באותה מידה של תוקפנות חסרת רחמים. הוא מכה את עצמו עם הביקורת העצמית הקשה. הוא אלים כלפי עצמו, הוא מזלזל בעצמו - כל החומרים שהיו שם תמיד מאז ילדות, דבר אשר ללא ספק מקטין את סיכוייו להצליח בדייט.
מקומם ככל שזה יישמע, לאט לאט עודד התחיל לקבל את הרעיון ובפגישות הבאות, תוך כדי שהוא מדבר, הוא התחיל "לתפוס את עצמו" במקומות שבהם הביקורת שלו הייתה קטלנית ורמת הקבלה העצמית שלו הייתה נמוכה עד אפסית. הוא התחיל לשמוע את הזלזול העצמי שלו, להבין את עומק חוסר הקבלה שלו את עצמו. הוא הבין שלא תהיה כאן שום זוגיות, עד שלא ישנה לגמרי את היחס שלו אל עצמו. זאת אמנם קלישאה ידועה, שאתה לא תצליח למצוא אהבה עד שתאהב את עצמך, אך זו מתגלה שוב ושוב כנכונה ומדויקת, אצל עודד. הדרך לזוגיות חייבת לעבור דרך קבלה עצמית ואהבה עצמית. ואין פה דרכי קיצור.
* לכניסה לאתר "זוגות" לחצו כאן
דרג עד כמה מאמר זה עזר לך
![]() עזר מאד |
![]() עזר |
![]() טוב |
![]() עזר קצת |
![]() לא עזר |
* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר