מיניות האשה: אנחנו חייבות לדבר על זה

לנשים יצא שם של קשקשניות. חושבים שאנחנו לא מפסיקות לדבר. על הכל. ויש בזה מידה של אמת.

חלקנו באמת מרגישות חופשיות לדבר, ואנחנו חולקות אחת עם השנייה את רגשותינו.

אבל לא על הכל אנחנו מדברות. אנחנו מעדיפות לדבר על מה שקל, מה שכיף, מה שטוב, מה שיפה. מה שמקובל. פחות מדברות על מה שכואב, על מה שקשה, על מה שנדמה שחריג אצלנו.

אנחנו שומרות דברים לעצמנו, מתוך חשש שאם יידעו, יחשבו עלינו דברים רעים או יפסיקו לאהוב אותנו. ככה אנחנו מדלגות על השלב החשוב ביותר, והפשוט ביותר, בדרך להרגשה טובה יותר. הדיבור עצמו.

יש משהו בדיבור, בעצם הגיית המילים, שיכול להסיר מעל כתפינו מטען כבד (ומיותר) של שנים. זאת היתה התובנה שהובילה אותי לכתוב ספר שלם על הנושא שנתפס בעיני, פעם, כדבר הנורא ביותר שאפשר לדבר עליו - אוננות.

למידע נוסף על מיניות האישה ועוד, היכנסו לפורומים:
פורום מיניות האשה
פורום גיל המעבר
פורום מין וסקסולוגיה
פורום זהות מינית, תפקוד מיני
פורום אורולוגיה, אימפוטנציה

כתיבת הספר "דברים שרציתי לגעת", היתה תהליך השחרור שלי ושל הנשים שהשתתפו בו, בדרך להרשאה פנימית לדבר על כל מה שלימדו אותנו שאסור, ובאופן הפשוט ביותר - לקבל ולאהוב את עצמנו.

אני גדלתי בתחושה שאני היחידה בעולם שמאוננת. פעם אפילו לא יכולתי להגיד את המילה. חשבתי שאם יידעו שאני "כזאת", זה יהיה הסוף שלי.

ביליתי שנים ארוכות במחשבות מייסרות והשקעתי מאמצים גדולים בהסתרה. לא היתה לי נגישות למידע פרט למדור "על בנים ועל בנות" במעריב לנוער, שבו יכלו בנות ובני נוער לשאול שאלות על המיניות.

במדור הזה גיליתי לראשונה שיש שם לדבר הזה שאני עושה, ושהוא סוג של נורמלי. אבל היו הרבה הסתייגויות ל"נורמלי הזה". הנה תשובה שפורסמה ב-1987:

שאלה: (בת 15 וחצי) כבר ארבע שנים שאני מאוננת, בערך פעם ביום או לעיתים יותר רחוקות. האם זה דבר נורמלי? מה הגורם לכך? האם הרבה בנות בגילי מאוננות? האם הדבר יכול לגרום נזקים פיזיים? האם זה יפסק לאחר קיום יחסי מין?

תשובה: בגילך כ-12%-20% מכלל הבנות כבר התנסו באוננות לפחות פעם. שעור זה עלול לעלות לכ-30%-40%, אפילו בשנות ה-30 לחייהן.

אצל הבנים המצב שונה: העלייה התלולה מתרחשת בקרב גילאי 12-15 ומגיעה לשיא בגיל 20. יוצא דופן הוא מספר הפעמים הרב שהינך נזקקת לאוננות.

אם לא תחול ירידה במשך הזמן, רצוי שהגורם לכך ייבדק על ידי פסיכולוגית או יועצת. יהיה צורך לבדוק אם את "מפחדת" מקרבת בנים ולמה? ומדוע, מבחינה פסיכולוגית, את זקוקה לאוננות כל-כך הרבה פעמים? האם את מופנמת? תולעת ספרים? אינך משתתפת באירועים חברתיים עם בני גילך? האם את גדלה במשפחה שבה נושא המין הוא טאבו?

כדאי גם לוודא אם אין לך בעיה פיזית כלשהי (תולעים או גירויים כלשהם, המזכירים לך את האפשרות לקבל הנאה מקומית על ידי אוננות).

אם כך, יש כמובן לטפל במצב. כל עוד לא נוצרת בעיה היגיינית, מעצם הפעולה הרבה (ציפורניים מלוכלכות, ידיים לא נקיות), אין לחשוש מנזקים לאורך ימים…"

אז קראתי דברים כאלה, והייתי מבולבלת. ויותר ממה שהייתי מבולבלת, הייתי מבוהלת. כשהתבגרתי וכבר הבנתי שאני לא לבד בסיפור הזה, עדיין הרגשתי רע. לאוננות יש דימוי (מוטעה!) של תחליף נחות לסקס זוגי, משהו שאת עושה רק אם אין לך ברירה, ולכן, אם יוצא לך לאונן כשאת בקשר זוגי, את לא תמיד מרגישה עם זה נוח. אז לא דיברתי על זה, והמשכתי להרגיש רע.

עוד על מיניות האישה:
אורגזמה נשית: המדריך לאישה הלא מסופקת
אין הצדקה רפואית להזרקות לנקודת הג'י
מחלות לב והשפעתן על חיי המין של נשים
10 שאלות שנשים שואלות סקסולוגים

עד שיום אחד נפרץ איזה סכר, והתחלתי לדבר על זה. בהתחלה עם חברות, ואז במעגלים רחבים יותר. הייתי בהלם מזה שעוד כל-כך הרבה נשים מאוננות, ומזה שהחוויות שלנו כל כך דומות, מצד אחד, וכל כך שונות מצד שני.

אבל בעיקר הייתי בהלם מהקלות הבלתי נסבלת שבה פתאום הרגשתי טוב, עם משהו שתמיד הרגיש כל-כך רע.

הייתי בהלם לגלות שהפיתרון לייסורים היה כה פשוט. פשוט לדבר. משהו קורה לך כשאת מדברת. את נהיית קלה יותר. הכל נהיה קל יותר. החיים לא משתנים מהקצה אל הקצה, אבל משהו בתוכך כן. נפתח איזה חלל שקודם היה חסום, ומתאפשר לאוויר להיכנס אליו. לנשום.

לפעמים אנחנו לא מעריכות את כוחו של הדיבור. את הקסם שיש בו. זאת פעולה פשוטה, אבל נורא מפחידה, כי פתאום את חשופה לעיניים של אחרים. ול"מה יגידו?!" המאיים הזה.

אבל המון פעמים התגובות אלינו, כשאנחנו כבר מעיזות להוציא החוצה את מה שמטריד אותנו, הן לא רק תגובות אוהבות ומקבלות, אלא ממש תגובות של הזדהות. תגובות של "וואלה, גם אצלך זה קורה?" או "אני לא מאמינה, זה בדיוק ככה גם אצלי".

כשאנחנו מתחילות לפתוח דברים אנחנו מגלות שהתמונה שונה מאוד מהפחדים שלנו. גם אחרות חוות את אותם קשיים ובעיות, גם אחרות מרגישות דברים דומים, אפילו שאת חושבת שאת היחידה. דיבור נכון, זהיר, ורגיש יכול לשנות את ההרגשה. לדעת שאת לא לבד. שגם אחרות כמוךְ. שאת "בסדר". כמו שאת.

לא תמיד קל להתחיל לדבר על מה שקשה. כשמחליטות עם מי לדבר, כדאי לעשות את זה בסביבה בטוחה - עם בן/בת-זוג, חברה קרובה, אחות, אמא. מישהי שתבין. שתקבל. שתתן את המרחב להתבטא, אבל תישאר מספיק קרובה כדי לתמוך.

אין הקלה גדולה יותר מלהגיד משהו שהמון זמן לא העזת. זאת תחושת שחרור מדהימה. אבל גם אם את עדיין לא מרגישה בנוח לדבר עם מישהי שמכירה אותך, אפשר לעשות את זה בלי שיידעו מי את. יש פורומים באינטרנט שבהם אפשר לשאול כל שאלה שעולה על רוחך, באופן אנונימי.

ויש גם אפשרות ביניים, שלעתים עונה בצורה מדויקת יותר על הצרכים שלנו. יש קבוצות של נשים מדברות מיניות שבהן נשים שלא מכירות אחת את השנייה, בהתחלה, יושבות ביחד, ולאט לאט מקלפות מעליהן את שכבות הבושה, את המעצורים, את כל מה שחשבנו שראוי להישאר סוד.

ואז קורה קסם. מתחיל להיות לנו פחות מחניק, כי אנחנו נשארות עם פחות שכבות, ואנחנו מגלות כמה אנחנו לא לבד. אחרות מבינות אותנו. ממש. מתוך חוויה אישית, שהיא כנראה לא פרטית כמו שנדמה לנו.

בכל מה שקשור לסקס זה קורה הרבה. אנחנו חושבות שזה רק אנחנו, ומגלות שבעצם כך הרוב. וקורה שם עוד דבר - אנחנו לומדות לדבר. בהתחלה עם עצמנו, אחר כך עם אחרות בקבוצה, ובהמשך גם עם אנשים "בחיים האמיתיים".

לא משנה איזה שביל שיחה את בוחרת, העיקר שהוא יהיה נכון לך, רגיש אלייך ומעצים בשבילך.

לאתר של גילי פליסקין - מדברות על אוננות



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר