חולי נפש: למה קושרים אותם על ארבע?

"נכנסתי למבנה המיושן של המחלקה הסגורה. הריח המיוחד והחריף הכה בי בחוזקה.

אחרי זמן מה רצו להלעיטני בתרופות, וסירבתי בתוקף. הם לחצו, ואני התעקשתי. הם הפכו בעיני למאיימים, ואני איימתי חזרה בתוקפנות פיזית כלפי מי שינסה להכריחני!

לבסוף, בתחבולה שמנעה מאבק פנים אל פנים, קרב אלי אחד מהם בגניבה מאחור וחנק אותי בחוזקה. ארבעה אחים חסונים התקרבו ולפתו אותי, עדיין התנגדתי מעט, והם הכו אותי וגררו אותי לחדר קטן צדדי ומרוחק ממרכז המחלקה.

בחדר ניצבה מיטת מתכת שרגליה היו תקועות ברצפה ורצועות בד עבות השתלשלו מארבע קרנותיה. אני הייתי מזועזע לגמרי. הם השכיבו אותי וקשרו אותי "על ארבע", נתנו לי זריקה, ומסך שחור וגדול ירד על תודעתי, בבת אחת צללתי לממלכת השינה.

התעוררתי. הייתי לבוש פיז'מה כחלחלה, גדולה בהרבה מכפי מידתי. רגלי וזרועותיי היו כבולות כבסרט אימה מבעית. לאחר שעיכלתי את מצבי והתאוששתי מעט מהטשטוש שאפף אותי, התחלתי לקרוא להם שיפתחו לי.

למידע נוסף בנושא היכנסו לפורומים:
פורום חרדות, טראומות, פחדים
פורום תמיכה נפשית, פסיכולוגיה
פורום פסיכיאטריה
פורום דיכאון חרדה
פורום הפרעות זיכרון הפרעות קוגניטיביות

לאחר זמן קצר הפכו קריאותיי לזעקות רמות, שהפכו בהדרגה לניחרות ואחר כך לצרודות ואף מחרחרות. איש לא בא! והשעות נקפו. פחדתי מאוד שהם שכחו לרשום ברפורט שהושארתי בחדר ההוא.

זיעה קרה שטפה אותי מהמחשבה הזו. בדמיוני לא יכולתי להימנע מלהיזכר בשלדים הכבולים בשלשלאות לקירות, שנמצאו במרתפי טירות אירופאיות. פחדתי שאמות שם כבול למיטה, חסר אונים לחלוטין...

להערכתי הייתי קשור וער למעלה ממחצית היממה. האור שבא מהחלון שמאחורי כבר היה מעומעם כבשעת בין הערביים. מחשבותיי נדדו וחלפו בכל מחוזות חיי; בילדותי עם הורי ואחותי, עם חבריי ומוריי בבית הספר, עם הדיכאון המזוויע של השנה שחלפה, עם ההכרה שאני, לא פחות ולא יותר , פשוט משוגע, וזהו!

רוחי ריחפה בכל עולמותיי וגופי כאב; הישבן כאב מעט מהזריקה, הגב מהתנוחה, והזרועות מהרצועות המחוזקות בברגים הגדולים.

אך נוצרה בעיה נוספת, רצינית הרבה יותר, ככל בשר ודם הייתי צריך להתפנות מצרכיי. האפשרות היחידה לעשות זאת הייתה לעשות את צרכיי על עצמי...כאשר עלתה מדי פעם האפשרות הזו בדעתי, התמלאתי זעם איום.

כעסתי ללא גבול - על ההיררכיה של בית החולים: האחים, הרופאים, ובעיקר הנהלת בית החולים. אך בעיקר כעסתי על עצמי ועל חולים שכמותי על כך שאנו כה חסרי כוחות וכה עלובים, וזאת מפני שאיננו מאוחדים ואיננו מאורגנים".

לכתבות נוספות בנושא:
מחלות נפש: אפשר להתרפא מהן?
מחלות נפש, האם לצאת מהארון?
סכיזופרניה - בישראל מגלים בורות
סקר: רוב האמריקאים לוקים בתסמיני מחלת נפש
על היפוקרטס, פרויד וסוגי פסיכוזות

עד כאן הקטע מסיפורי האישי על אודות הקשירה המזוויעה על ארבע שלא פסחה גם על עבדכם הנאמן שנלקח מהמאמר "התמודדות" שפרסמתי.

ואולם, שמתי לב שרובם הגדול של אנשים מן השורה סוברים שהקשירות מהוות התעללות סדיסטית בחולים האומללים או לכל הפחות מתבצעות כעונש הניתן למי שאינו מתנהג על פי הקודים החמורים של המחלקה הסגורה.

כאן נשאלות שאלות כבדות משקל - האם באמת הצוותים בבתי החולים הפסיכיאטריים הם אוסף של סדיסטים מרושעים הפועלים השכם והערב כדי לפגוע בחולים חסרי הישע? ואולי מנקודת המבט של הצוותים בבתי החולים יש הסברים אחרים לתופעה?

סיבה ראשונה - ידוע, שאין אפשרות לטפל באמצעות תרופות פסיכיאטריות בחולה שמגיע למחלקה במצב מאני שהוא חלק ממחלתו הדו-קוטבית. כך הוא המצב, מפני שעדיין לא המציאו תרופות אנטי-מאניות (הכוונה לתרופות שביכולתן לשכך ישירות מאניה חריפה).

כי תרופות אנטי-פסיכוטיות הן אכן סדטיביות, אך לא יצלחו למצב המאני מפני שלמינונים גבוהים אפשר להגיע רק בהדרגה וזה לוקח ימים לא מעטים ואף שבועות. לכן באין פיתרון מיידי ויעיל למצב סוער זה, החולה הסובל ממאניה מהווה בעיה טיפולית.

לעומת זאת, הקשירה מהווה חוויה קשה ומשפילה המנחיתה מיד את המטופל לתוך המציאות, מביאה אותו לאיזון אפקטיבי או במקרה הגרוע יותר דוחפת אותו לקוטב הדיכאוני. אך יש לזכור, שגם אם ייכנס המטופל לדיכאון, עולם שלם של תרופות אנטי-דיכאוניות קיים עבורו כדי להביאו, בפרק זמן קצר יחסית, לאיזון הרצוי.

סיבה שניה - במקביל לבעיה הטיפולית, המטופל הסובל ממניה מהווה גם מטרד לא קטן עבור צוות המחלקה. הוא פעיל מאוד, סוער, ובדרך כלל מפר ומשבש קשות את שגרת המחלקה (קל וחומר אם יש יותר מאחד כזה בו זמנית במחלקה מסוימת).

אקט הקשירה עשוי להביא למצב בו השקט המחלקתי לא יופר עוד בגינו והוא ישוב לשרור עד לקבלת החולה המאני הבא.

סיבה שלישית - ואולי סיבת הסיבות היא בכלל שקושרים על ארבע דווקא בגלל שהקשירה המזעזעת כל כך היא ניסיון לבצע מעין טקס חניכה שמזעזע ומכאיב בטווח הקצר, אך אמור לחזק ולבגר בטווח הארוך.

טקס מעין זה, בגרסה זו או אחרת, מהווה חוויה קשה וטראומטית עבור המטופל, אך כזו שביכולתה יהיה להשפיע לטובה על חוסנה, בגרותה ועיצובה של אישיותו (גם אם אין בטקס שמץ של סממנים דתיים). שהרי ממה בני אדם מתבגרים - אם לא מחוויות קשות ומשמעותיות שיש להתמודד מולן?

ואכן רבות הדוגמאות של ניסיונות להאיץ התבגרות ולגרום לשינויים מהותיים באישיות נערים בשבטים קדומים. אם נחבר נתונים אלה לתיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד וגם לטיפולים בשיטה הפסיכו-דינאמית (שנבעו ממנה)שבבסיסם ההנחה שכל בעיה נפשית מקורה בחוסר בשלות התפתחותית של האישיות - התמונה האניגמטית לכאורה תהפוך לברורה יותר.

סיבה רביעית - אולי לגרום למטופל טראומה לא קלה במסגרת האשפוז, שבין היתר, תפתח בו מוטיבציה חזקה להשתדל להימנע ככל יכולתו מאשפוז חוזר.

ורק שאלה קטנה נשארה - אם אכן מטרת הצוותים הרפואיים אכן להיטיב, אז מדוע הם מסתירים את כוונותיהם הטובות מעין הציבור?

והתשובה, לדעתי היא פשוטה: אם הציבור היה מאמין שאלו הן שיטות הטיפול הרשמיות הנהוגות בבתי חולים לחולי נפש, הייתה קמה זעקה גדולה ודרישה להפסיק לנקוט בשיטות אלה מיד ואף לחייב פיקוח הדוק מאוד על בתי החולים.

ואילו במצב הנוכחי, הציבור עובר לסדר היום על מה שהוא תופש כהתעללויות חריגות ויוצאות הדופן השוררות בבתי החולים כבר מאז קום המדינה. באופן פרדוקסלי, לכאורה, סטיגמה שלילית מעין זו משרתת היטב אינטרסים מקצועיים. וכך, הכלבים נובחים והשיירה עוברת...

לאתר של מל"מ - מתמודדים למען מתמודדים

* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר