ההורמונים - מערכת העל של הגוף

האורגניזם האנושי החי מתפקד ביעילות ובאיכות גבוהות פי כמה מסך חלקיו בנפרד. שילוב מופלא של מבנים אנטומיים אינטראקטיביים, המאפשר הישרדות פיזיולוגית בתנאים סביבתיים שונים. הגוף האנושי יכול לחדש את עצמו, להחליף חלקים פגועים רבים ולשמר באופן קבוע מספר עצום של משתנים הדרושים לו לשם קיום חיים בריאים ויצירתיים.

אנו יכולים לשמור על טמפרטורת גוף נורמלית ועל מאזן נוזלים גם בתנאי סביבה קיצוניים. אנו שומרים על רמה קבועה בדם של כימיקלים ושל חומרי מזון רבים. יש לנו יכולת הגנה יעילה ממחלות, יכולת להיפטר מחומרי פסולת ויכולת לנוע בתנועות מורכבות. תפקודו של הגוף השלם מחייב תאום, בקרה ושליטה על המערכות הפיזיולוגיות המרכיבות אותו.

האחרונות מתפקדות באורח עצמאי בביצוע המטלות המיוחדות להן. מובן שדרושות "מערכות על" שיקלטו את הנתונים המגיעים מהמערכות השונות, יבקרו את פעולותיהן ויתאמו ביניהן. שתי "מערכות על" כאלה המצויות בגופנו: מערכת העצבים ומערכת ההפרשה הפנימית, ההורמונלית. שתי המערכות הללו שונות, אנטומית ופיזיולוגית, באופן שבו הן מבצעות את תפקידיהן. זו גם התשובה לתהייה מדוע זקוק גופנו לשתי מערכות שליטה ובקרה, ואינו מסתפק באחת.

מערכת העצבים פועלת, ברובה, באמצעות דחף חשמלי, הנע לאורך תאי העצבים ומפעיל את התאים אליהם הוא מגיע. פעולת המערכת מהירה מאוד - מהירות הולכת הדחף העצבי עשויה להגיע למאה מטר בשניה. לשם השוואה האדם המהיר בתבל גומא מרחק זה בזמן קצר אך במעט מעשר שניות. אליה וקוץ בה - כשם שפעולת המערכת מהירה, כך גם דעיכתה והפסקת פעולתה. שני משתנים אלה - מהירות הפעולה והדעיכה גורמים להפעלת המערכת בעיקר לשם ביצועי שליטה ובקרה מיידים וקצרים.

המערכת ההורמונלית פועלת באמצעות חומרים כימיים הנוצרים בבלוטות הפרשה מיוחדות. חומרים אלה, הידועים כ"הורמונים" ("שליחים" ביוונית) מועברים לזרם הדם, נקלטים ופועלים ברקמה מסוימת. התאים שיופעלו על ידי הורמון, הם רק אלה שיש בהם קולטנים (רצפטורים) ה"רגישים" לו. תאים אלה הם "תאי המטרה" של ההורמון כאילו היו הם העיגול המרכזי במטרה שאליה מכוון "חץ" ההורמון.

לבלוטות ההפרשה הפנימיות נדרש זמן כדי לייצר הורמונים. נוסף לכך זורם הדם באופן אקראי בגופנו ואינו מגיע מייד לאיבר המטרה של ההורמון. מובן, לכן, שפעולתה של המערכת האנדוקרינית תהיה איטית מאוד יחסית לזו של מערכת העצבים.

מאידך גיסא, פעולת ההורמון מתמשכת זמן רב לאחר שדעך כבר הדחף העצבי, ושוב, שני משתנים אלה - מהירות הפעולה והדעיכה, גורמים לכך שמערכת זו מופעלת בעיקר במצבים הדורשים בקרה ושליטה ממושכות, אך לא מיידיות. במצבים רבים משתפות שתי המערכות פעולה ביניהן, שהרי תפקידן הכללי כמערכות בקרה ושליטה זהה. כל אחת מהן תורמת את התכונות הייחודיות לה, וניתן אז לקרוא לפעולה המשותפת בשם "נוירואנדוקרינית".

סטרואידים ולא סטרואידים

ההורמונים מסווגים, על פי המבנה הכימי שלהם, לשתי קבוצות עיקריות: הורמונים סטרואידים המסונטזים (מורכבים) מכולסטרול (והרי לנו שימוש מועיל וחיוני במולקולה ה"ידועה לשמצה") עם ההורמונים הבולטים ניתן למנות את הורמוני המין, טסטוסטרון, אסטרוגן ופרוגסטרון. קבוצה שנייה הינה קבוצת ההורמונים הלא סטרואידים, המסונטזים במקור מחומצות אמינו, שהן "אבני הבניה" של החלבונים. בקבוצת ההורמונים הלא סטרואידים כלולים:

הורמונים פרוטאינים (חלבוניים) כאינסולין.

הורמונים גלוקופרוטאיניים (פחמימות וחלבונים) כהורמון מעורר הזקיק (FSH) וההורמון המחלמן (LH ).

הורמונים פפטידיים, דומים לפרוטאינים אך קטנים מהם, כהורמון נוגד השתנה (ADH) והאוקסיטוצין (מזרז הלידה).

הורמונים הנגזרים מחומצה אמינית בודדת כאפינפרין (אדרנלין) ונוראפינפרין (נוראדרנלין).

מנגנון הפעולה של שתי קבוצות ההורמונים שונה באופן מהותי. ההורמונים הסטרואידים יכולים לחצות את קרום תא המטרה ולהתקשר לקולטנים הרגישים להם המצויים בציטופלסמה (הנוזל התוך תאי). ההרכב קולטן הורמון חודר לתוך גרעין התא וגורם, בסופה של שרשרת תהליכים, ליצירה של מולקולה חלבון חדשות. מתיאור זה ניתן להעריך את חשיבותם המכרעת של ה"סטרואידים" בבניית הגוף האנושי, הן כחלק מתהליך החיים הטבעי והן כחלק מבניית המסה השרירית הנדרשת בענפי ספורט שונים.

ההורמונים הלא סטרואידים אינם יכולים לחדור אל תא המטרה, ולכן מצויים קולטניהם על גבי ממברנת התא. קשירתם לקולטנים מעבירה את המסר שהם נושאים, כמקל המועבר במרוץ השליחים מחבר קבוצה אחד לרעהו. המסר, שעיקרו הוראת הפעלה או דיכוי של תהליכים תוך תאיים, מועבר אל תוך התא ללא הנושא ההורמונלי שלו, והתא מגיב בהתאם.

במהלך פעילות גופנית עומד גופנו בפני מערכת דרישות ולחצים, המוליכה לשינויים ולזעזועים פיזיולוגיים רבים.

קצב השימוש באנרגיה מאד ועימו צריכת חומרי המזון, ניודם, פרוקם והפיכתם לאנרגיה זמינה.

ה"רעב" לחמצן טרי הופך את חילופי הגזים למשמעותיים מתמיד, ועולה חשיבות סילוקם של תוצרי הלוואי כפחמן הדו חמצני וחומצת החלב מהשרירים העמלים.

הלב מאיץ את פעימותיו, כלי הדם מתרחבים וכמויות אדירות, המגיעות לכדי פי 30 ויותר ממצב המנוחה של דם עשיר בחמצן ובחומרי מזון מופנות לכיוון שרירי השלד.

הגוף מפיק יותר ויותר חום, ומערכת ויסות החום מתקשה להתמודד עמו. אנחנו מאבדים שניים, שלושה ליטרים של מים לשעה וטמפרטורת הגוף הולכת ועולה. "הסביבה הפנימית" של הגוף נמצאת במצב של "תוהו ובוהו" פשוטו כמשמעו. ה"הומאוסטזיס", היציבות של הסביבה הפנימית, חייב להישמר. כדי להמשיך ולשרוד, ככל שעולה עצימות האימון, כך נעשה קשה יותר לייצב סביבה זו. תפקיד נכבד ביותר בכל תהליך הויסות הפנימי שמור למערכת האנדוקרינית, שאותה למדנו להכיר במאמר זה.

לאתר אדרנלין של ד"ר דרור שגיא

* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר