להתפשט, ואז לחכות להתקף

בתור ילדה בגיל הטיפש עשרה הייתי מאוד תמימה, אבל יחד עם זאת הראש שלי תמיד פעל שעות נוספות, כלומר היה לי (ועדיין יש) "ראש כחול".

מחשבות על כל מיני דברים תמיד התרוצצו במוחי. ביום בו התחלתי להעמיק בנושא סקס (על אף תמימותי) נחרדתי, וככל שהלכתי והתבגרתי הפחד והרצון גברו, זה כנגד זה.

רציתי כל כך את הפעם הראשונה שלי, את הפעם היחידה בו נערה הופכת לאשה. התעניינתי מאוד בדבר הזה שנקרא סקס, אך ככל שהזמן זז והתקדם הפחד מהרגע הזה הלך והתעצם.

אז רובכם בטח קוראים את זה עכשיו וחושבים לעצמכם, נו, שטויות - הפחד מהפעם הראשונה? ביג דיל, זה לגמרי טבעי. האמת? לרגע לא אמרתי שלא. אבל אצלי זה היה חשש קצת אחר.

לא היה לי החשש שמא הסקס לא יהיה טוב, או שאני לא אהיה מספיק טובה, בעצם כן היה, אבל לא זה היה החשש העיקרי.

הפחד הגדול ביותר היה בעצם, מה יקרה אם בשיא ההנאה אני אקבל התקף אפילפטי מעודף התרגשות או משהו בסגנון.

רוצים להתייעץ בנוגע לפעם הראשונה? היכנסו לפורום מין וסקסולוגיה
מה קורה בגיל העשרה? כל התשובות בפורום מתבגרים
צריכים אוזן קשבת? היכנסו לפורום תמיכה נפשית
איך היתה הפעם הראשונה? כל הסיפורים בפורום בנות
מה עושים כדי להיזהר בפעם הראשונה? בפורום גינקולוגיה יסבירו לכם

אנשים סביבי תמיד הלחיצו אותי. ההורים, כמובן, העדיפו לדחות את הרגע, והשאר, אלו שלא ידעו כלום, תמיד שאלו אותי אם בעצם לא יכול להיגרם לי התקף כתוצאה של מאמץ יתר.

אז נכון שהתשובה שלי תמיד היתה "לא" מלא ביטחון, אבל כשמעמיקים במחשבה זה כבר לא ככה. פחדתי שמא הם באמת צדקו ואסור לי להתאמץ. אולי פחדתי שבאמת יהיה לי התקף תוך כדי, בדיוק באותה מידה כמו שאסור לי לעלות לרכבת הרים.

כבר התחלתי לחשוב שאולי עדיף להשאר בתולה עד אחרי החתונה, או שאולי בכלל לא לעשות את זה ואז יהיה לי פחות התקף בחיים.

חשבתי שהמעמד של הפעם הראשונה, ה"ואוו" הזה שכל הזמן קרץ לי מבחורים מסביבי, הערבוב של שניהם, חשבתי שזה מה שיגרום להתקף ויהרוס את הרגע.

עוד ביומן של טלי:
ילדה אפילפטית, עם רשיון וצבא
"גם אני רוצה לתרום דם"
"מה יקרה אם אקבל התקף ברמזור?"
"למה לא נותנים לי להתגייס?"
"האפילפסיה לא תיפגע לי באהבה"

פחדתי שאולי הבחור יבהל ויברח ואני אוכל לשכוח מסקס עד להודעה חדשה. או בכלל, אולי, אולי כל פעם שיתחשק לי ולבחיר ליבי לבצע את זממינו אני אקבל התקף בגלל מאמץ גופני. ככל שהזמן עבר, כך הפרנויה רק שגעה אותי יותר.

גם כשהבחור המתאים הגיע, את הרגע המתאים ניסיתי להרחיק כמה שיותר. אבל הדימיון רוצה אחרת (נדמה לי שראיתי בגיל 11 יותר מדי סרטים שהיה כתוב עליהם שהצפייה מתחת לגיל 14 אסורה), ועכשיו התחילה דילמה אמיתית: לעמוד מול הפחדים שלי ולבדוק אם הדימיון שלי הוא גם המציאות או להמשיך לתת לבחור לחלום שזה יקרה, ללת לו לפתח ציפיות ולתת לדימיון שלי לעבוד.

עוד על הפעם הראשונה:
בתול בן 40
10 טיפים לפעם הראשונה
לילה בפאריז והביטחון העצמי
הכל על הפעם הראשונה
סקס בפגישה הראשונה? לא תודה

התחלתי בדימיון להפשיט אותו ושם נעצרתי. עד שביום אחד הכריע הרוב (כלומר ההורמונים, הדימיון, הוא ואני) וקבע שהרגע הגיע.

דווקא היה בסדר, נהננו. היום, אני כבר לא תמימה, דון קישוט שלי הרס לי את התמימות, והרגיע חששות. עם הזמן למדנו להנות הרבה יותר.

אז התקף לא היה, רק פרנויה קטנה/גדולה שאולי בעצם פחדתי למות גם זקנה וגם בתולה. לכו תבינו את "גיל הטיפש עשרה".

לפרק האחרון ביומן של טלי
לפרק הראשון ביומן של טלי



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר