סוף הטיפול, יוצא לדרך חדשה

יום שישי, הפגישה השנייה. הפעם אני מגיע מהבית של ההורים, אחרי ארוחת הצהריים. מבחינתי זוהי דרך חדשה לגמרי, כי מהעבודה קל ופשוט יותר להגיע. הלחץ הרגיל שלי מדרך חדשה (תסבוכת הדרכים המיתולוגית שלי... חוש כיוון המזכיר עכברוש עיוור הרץ חסר אונים במבוך) נותן את אותותיו.

רק שלא אסתבך בדרך, רק שאני לא אאחר.

אני מתחיל לחרוש את אתרי המפות באינטרנט בייאוש, מקווה למצוא את המסלול הנכון והבטוח, שימנע ממני הסתבכויות וטעויות בדרך - מה שמסבך אותי עוד יותר.

למזלי, אבא שלי מצייר לי מין מפה קטנה כזו על דף עם חצים קטנים המראים איך לעזור לחייזר למצוא את דרכו במבוך כך שישוב לחלליתו. בסוף הגעתי בקלות ובלי פנצ'רים בדרך.

הפעם הפסיכולוג מפנה אותי לחדר הימני ולא לשמאלי, כמו בפגישה הקודמת. החדר דומה לאחיו השמאלי. שוב מנורה בעלת כוחות מיוחדים, אך הכיסאות הדקורטיביים בעיצוב שונה (או ששוב אני הוזה בהקיץ?). אה, והפעם היו כארבע תמונות גדולות על הקיר. ציורים אמנותיים משהו. לא הספקתי לעמוד על טיבם.

עוברים תקופה קשה? היכנסו לפורום תמיכה נפשית
מדוכאים? חרדים? התייעצו עם המומחים בפורום טיפול בדיכאון וחרדה

הפעם הוא שאל כמה שאלות.השיחה התגלגלה על סבא שלי ז"ל, על הוריי ועל אחי הגדול (כולם יבדל"א) ומוזר, גם עליי.

סיפרתי לו על הבחורה שהכרתי אתמול, על ההתלבטויות אם להמשיך את הקשר. על מצבי הרוח שלי, על הייאוש וחוסר הוודאות מאז המעבר בעבודה, ובכלל, על ההתלבטויות הרבות בחיי.

הזכרתי את נושא הכתיבה. הכתיבה באתר של העמותה, הכתיבה כאן... את התחושה המיוחדת שזה עושה לי (אותה אי אפשר לתאר במילים), את הכיף הבלתי-נתפס ואת התגובות המדהימות שאני מקבל.

דיברתי על הפעילות ההתנדבותית שלי בעמותה ועל הסיפוק שהיא נותנת לי. על היבחרותי להיות חבר ועד בעמותה והשתתפותי בישיבות הועד, העזרה בכנסים ובכלל, על כמה שזה ממלא אותי ועושה לי טוב לנסות ולעזור לאחרים עד כמה שאפשר.

ההרגשה הנפלאה הזו של כמה שאני מחויב לעמותה ומוכן, כמו כל שאר חבריה המדהימים, לעשות הכל כדי שתמריא.
כי לחולי הקרוהן והקוליטיס במדינת ישראל מגיע הטוב ביותר.

שוב השיחה קלחה לה והזמן עף כמו לאישה במסע קניות מטורף בקניון במוצאי שבת חמים ונעים במיוחד. שילמתי וקבענו להיפגש ביום שלישי (דונט קול אס, אור וויל ביינום וויל קול יו).

עוד מיומנו של ערן:
"פסיכולוג - זה מהשורש פסיכי?"
איך חגגתי באשפוז
למה הדם שלי נוסע נגד כיוון התנועה?
"אפשר להדביק את נסראללה בקרוהן?"
"איך אתה מסוגל לצאת ככה מהבית?"

יום שלישי. הפגישה השלישית. "כן כן, אני מחפש קשר רציני", אמרתי לו, עור-ברווז על זרועותיי (קר לא היה, אז תבינו בעצמכם למה) ואצבעות ידיי משולבות להן זו בזו.

"ספר לי קצת על קורותיך עם המין היפה" (או שהוא אמר "השני"? או שיכול אותיות?) סיפרתי. אוהו כמה שסיפרתי.

על פ' ועל א' (לא זאת של הנשיא, היא תפוסה) ועל מ' (מ' בשביל מלכים). ועל כל מה שביניהן לביני. על ציפורניים ועל הבטן ועיניים שנפגשות, וחושך וכריות וחץ וקשת ופיצה ומרחב מוגן ומקום ראשון ואחרון ומלים ודמעות שמתערבבות.

אני יודע מה אני מחפש, יודע מה אני רוצה, יודע מה אני צריך. מאפיין את הפרוייקט הכי גדול בחיי, מקווה לא לפספס אף מטרה, לגרום למוצר המוגמר לעבוד.

הפגישה האחרונה. ההתעלות. מרגיש שההחלטה היתה בלתי נמנעת, אחת שמבשרת על בוא האביב.

ברגע שאני שם את סוזי (הסוזוקי החמודה שלי) בחניה מתקשרת אלי ראש הצוות הקודמת שלי. היא מעודדת אותי, אומרת לי כמה ההחלטה שעשיתי (להתפטר סופית מהעבודה, חצי שנה אחרי ההחלטה ההיא ומעבר המחלקות הרבעוני) אמיצה וטובה בשבילי.

- "רוצה לשתות משהו?"
- "אולי משהו קר"

ראובן הבין שגמלתי בליבי לסיים עם הטיפול. הסתיימה לה תקופה, הסתיים עידן. השלב הבא בהתפתחות האבולוציונית יניב פרחים ראשונים.

הלב הוא איבר חלול, שקירותיו עשויים משריר המתכווץ ומתרפה לסירוגין. הוא מורכב מארבעה חללים. לשניים מן החללים קירות שריר עבים, והם מכונים חדרים, ולשניים האחרים קירות דקים יותר, והם מכונים פרוזדורים.

ישבתי לי שעות בחדר שקירותיו עבים ובמעבר בין הפרוזדורים הרגישים שבין תקופות חיי השונות, למדתי להרפות ולתת לליבי להתמלא ובאמצעות הפסיכולוג שלי, קיבלתי את הכוח למלא את ורידיי ועורקיי בדם חדש.

לפרק הראשון ביומן של ערן
לפרק הקודם ביומן של ערן
לאתר של העמותה לחולי קרוהן וכוליטיס



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר