ילדה אפילפטית, עם רשיון וצבא

מעגל אחד נסגר ואחר נפתח.

מזו תקופה ארוכה שרבים מתעניינים בשני "סיפורים בהמשכים" שנאלצתי לעבור כתוצאה מהעובדה שאני אפילפטית.
נושאים שריתקו אותי מאוד, הכעיסו מאוד ולבסוף הפתיעו לטובה (לפחות מבחינתי) הם גיוסי לצה"ל ולימוד נהיגה.

סיפרתי הרבה על המאבק על הרצון שלי להתגייס לצה"ל. הגיוס הוא חלק בלתי נפרד מאורח החיים הישראליים השגרתיים שלי. לא פעם ולא פעמיים הסבירו לי שהצבא זו חוויה בפני עצמה, שלפני ש"בועטים" אותי מביה"ס היישר אל העולם האמיתי אני עוברת "תקופת הכשרה" בצבא, דבר שלא זוכים לו באף מדינה.

אז נכון שעיקר תפקידו של הצבא במדינה כמו ישראל הוא לא ליופי, אבל למרות הכל ויחד עם זאת, אני, כן אני, ילדה אפילפטית שיכלה להשתמט די בקלות מהצבא, הייתי מוכנה לכמעט כל מלחמה, העיקר, להיות מגוייסת.

מאז הפרק הקודם ביומן שלי, בו סיפרתי על כך שסוף סוף גייסו אותי, עברתי הרבה טלטולים בדרך להרגיש שאני באמת חלק מהמנגנון הצה"לי.

קיבלתי שלושה תאריכי גיוס וכל פעם דחו לי את תאריך הגיוס, כנראה מפניי שחשבתי לעשות שנת שירות מטעם "הנוער העובד והלומד", עד שהבנתי שבעצם חיי קומונה זה הכי לא אני.

בדרך ויתרתי על "גרעין נח"ל", היה קצת עצוב ומבאס, אבל אז סוף, סוף חיכיתי בכיליון עיניים לראות למתי יוקדם גיוסי. אז אחרי לפחות חמישה מכתבי ויתור על "גרעין נח"ל" הקדימו לי את הגיוס לתאריך פצצה (לפחות זה מה שאני חושבת בנתיים).

סובלים ממוגבלות או נכות והסביבה מקשה עליכם? היכנסו לפורום נכויות פיזיות

סוף, סוף קיבלתי את המנילה שכל כך חיכיתי לה, ולא הייתי אומרת שהיא כל כך טובה, כי אחריי הכל הפרופיל, הוא זה ש"דפק לי ת'צורה", אך למרות זאת קרצו לי מהדף הנוראי כמה תפקידים שרציתי או שהמליצו לי עליהם בחום: כמו מורה חיילת.

אז מה כל זה בעצם אומר? זה אומר שבעוד שלושה וחצי חודשים אני נפרדת מהאזרחות לשנתיים לפחות, שהשגתי עוד מטרה בחיים ושגם אני אשרת בצבא, אבל לא סתם צבא, אלא צבא עם גאווה.

בקרוב מאוד אני סוגרת את מעגלי כמלש"בית והופכת לסדירניקית. בינתיים אני שמחה, בקרוב אני אגלה אם זה טוב או רע.

ורגע. יש עוד מעגל בחיי שהולך להיסגר. "מה יקרה אם אני אקבל התקף ברמזור?" זהו הקטע שעורר הכי הרבה תגובות מצידכם. רבים מכם זה ממש, ממש הלחיץ ואחרים כעסו על אלו שנלחצו, "באיזו זכות הם מפלים אפילפטים משאר האוכלוסייה", זו היתה ההרגשה שהשאירו לי אלו שתמכו בי ואמרו לי "לכי על זה".

אז אני, אישית, מבינה את שני הצדדים, אבל נוטה להסכים עם הקבוצה שתמכה בי, מסיבה אחת לפחות: חייבים לשנות את התדמית של האפילפטים בחברה, זה מתחיל מקטן, בקטן ונגמר ב"הפיכה חברתית".

אז אחרי הכל, לא בידינו ההחלטה נפלה, אני בסך הכל רציתי ללמוד נהיגה, אבל נשלחתי ל"מכון הרפואי לבטיחות בדרכים". משום מה היתה לי תחושה עצבנית, מיותרת ולא נעימה שהם יזמנו אותי לבדיקות ו"ישגעו לי את הצורה".
מסתבר, שטעיתי, את התשובה קיבלתי בדואר.

פתחתי את המעטפה מאוד מהר ואז את המכתב מאוד לאט, פחדתי לראות "לא", אבל הם אישרו לי ללמוד נהיגה, איך שחגגתי. עם זאת, לא שכחתי מהי אחריות - אני עדיין זוכרת שאם יש שיעור נהיגה אני חייבת יותר מתמיד לוודא שאני לא עייפה כדי לא לפגוע בריכוז שלי בנהיגה. היום אני בשיעור עשירי, מתקדמת לאט ובזהירות ומסמנת עוד מטרה שהושגה.

לפרקים קודמים ביומנה של טלי:
"גם אני רוצה לתרום דם"
"לכל מטח הגבתי בצרחה איומה"
"האפילפסיה לא תיפגע לי באהבה"
"גדולה מדי בשביל לישון בשעה 12"
"תודה אלוהים שזו היתה רק סחרחורת"
אני חולה. לספר או לא?

עכשיו נותרו לי עוד שתי משימות לבצע: להשיג רשיון ולשנות את תדמית "האפילפטי המצוי" בחברה, לפחות בקרב אוכלוסיית הנהגים. אז קדימה מהפכה! אחריי הכל, אנחנו קודם כל בני אדם.



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר