סבתא, אבל עדיין אמא שלי

כשבני אור נולד בארה"ב, לפני כמעט 15 שנה, אבי (ז"ל) חי בניגריה, ואמי כבר לא הייתה בין החיים. היא נפטרה שנתיים לפני כן מסרטן השד.

אחרי הלידה, היו הרבה רגעים שבהם רציתי לצעוק: "אימאלה! הצילו!", מפנטזת איך אמי היקרה מגיעה אלי עם סלים של אוכל מבושל, ושומרת על בני למשך חצי שעה, כדי שאוכל לעשות בהצלחה קצת יותר מפיפי.

כדי לתמוך בפנטזיה, נאלצתי למחוק מהזיכרון את מה שאמרה לי: "אני לא אהיה כמו אותן סבתות שרק רצו לשמור על הנכדים...", הודיעה לנו באופן ברור, "אל תצפו ממני להיות כזאת". כיוון שנפטרה כבר, קל היה לצלול אל עולם של פנטזיות ולחשוב, שודאי הייתה מתאהבת בבני ורוצה כל הזמן לטפל בו ובי...

עוד על הורים וילדים:
אבא בא
אם פונדקאית ילדה את נכדה
הילד חולה - מי ישאר איתו בבית?
7 טיפים להיות הורה ומנהיג
אמא חדשה באה לעולם

גם חמי כבר לא היה בין החיים, ואילו חמותי (שתיבדל לחיים ארוכים) גרה בשוויץ. אלא שגם חמותי השתייכה לזן הסבתות החדש, והעדיפה לנסוע מציריך לרומא כדי לשמוע את פברוטי שר "כרמן", במקום לעשות את הדרך הארוכה לישראל, בערב ליל הסדר, על מנת לראות את נכדיה.

אמא מושלמת = סבתא מושלמת? את תסכוליי על כך שלא הייתה לי עזרה פיסית ואף לא תמיכה משפחתית, פרקתי בעת כתיבת ספרי "הכנה להורות", בהוצאת "כתר". באמצעות ראיונות שקיימתי עם סבים, עם סבתות ועם ילדיהם המרוצים או המאוכזבים. באמת ניסיתי להבין מה קורה פה...

מתוך הראיונות הבנתי שהסבתא המושלמת היא קודם כל אמא מושלמת. הציפייה לאמא מושלמת כזו מלווה אותנו כל חיינו, אך לא באופן מודע. ברמה המודעת, אנו מבינים, סולחים ואפילו מזדהים עם סבתא שעבדה קשה כל חייה ורוצה במרחב לדאוג בו לעצמה.

אבל, ברמה הלא מודעת, כמו נחש, מתגנבת לה המחשבה ש: "אמא היא תמיד אמא". לא משנה מה נסיבות חייה, אם היא מסופקת, עייפה או עצובה, היא אמורה תמיד לנחש את מה שאני, הילדה שלה, צריכה, ולדאוג לי.

אם האמא לא דואגת לי, זה מעלה כעס. ולא זו בלבד, אלא שאני מחברת את ה"נטישה" הנוכחית עם כל הפעמים שבהן "נטשה" אותי כשהייתי ילדה, שלא ראתה אותי ולא דאגה לי כפי שאימא מושלמת הייתה עושה...

לגדל ילד זה לא תמיד קל בפורום הורים וילדים יעזרו לכם

אגב, גם "אבא נשאר תמיד אבא", רק שרובנו חיינו בעידן בו אבות מעולם לא ידעו את מספר הנעליים של ילדיהם, ועל כן התרגלנו לא לצפות מהם לאותה יכולת מופלאה לנחש בזמן אמת מה בדיוק אנו צריכים.

הורות שאין לה סוף. הראיונות גרמו לי להבין שאף פעם לא נוכל באמת להיפרד מהילדים ומתפקידי ההורים. כל מי שקשור אל החיים החדשים שמגיחים אל העולם, מושפע מכך: מקומו במעגל החיים משתנה, והשינוי מוליד שאלות חדשות, קיומיות באופיין, על משמעות החיים בעבור כל אחד ואחד מבני אותה המשפחה.

כמו במעבר מינקות לילדות, מילדות להתבגרות, או מהתבגרות לחיים עצמאיים, גם הולדת תינוק ונכד, מכריחים את כל הנוגעים בדבר להגדיר את החוקים החדשים, את "המותר והאסור" במערכת היחסים המורכבת של הורים וילדיהם.

הניסיון מלמד שסבים נוטים פחות להתערב, אך גם שומרים על גבולות ופחות "נמצאים שם". סבתות מרגישות רצון בקשר עם התינוק, ולרוב אינן פוחדות מכך, אך גם להן הדבר אינו פשוט: כשהיו אימהות, הן החליטו. כעת הגישה לנכד היא דרך הבת או הכלה, וזה לא קל.

לפעמים הן מרגישות שהדלת פתוחה לרווחה לעזרתן ולעצותיהן, ולפעמים אותה הדלת נטרקת בפניהן. הרבה פעמים הן לא יודעות מה תהיה הדרך הנכונה, ונעות בין מעורבות מוגזמת לחוסר קשר מוגזם.

לדבר בקול אחד. היום, לאחר התנסויות וראיונות רבים, אני מאמינה שהמפתח להתמודדות טובה במערכת היחסים המשפחתית המורחבת, הוא ליצור "בהירות זוגית" מול הסבים.

כאשר שני בני הזוג אומרים לסבתא בקול אחיד: "מתאים שתבואי היום"- או "לא מתאים שתבואי היום", ומשמיעים עמדה ברורה, לא ייווצר סדק ביחסים של בני הזוג עצמם, וגם היחסים של בני הזוג עם הוריהם לא ייסדקו.

קשה להגיע לאמירה ברורה של בני הזוג, וזה נכון לכל נושא. ועם זאת, יש טעם להתאמן על כך דווקא בנושא זה. כדאי שהשיחות על כך יחלו אפילו בעת ההיריון, וחשוב לאפשר לבן הזוג האחר לבטא את מחשבותיו וקשייו ואפילו את הפנטזיות שלו.

אחרי שיש הסכמה, מומלץ לספר עליה לסבים (משני הצדדים), וכך לאפשר למשפחה המורחבת הרמוניה יחסית, גם כשאין "שלמות".



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר