"מי הזיז את הגבינה המסריחה שלי?"

כלפי חוץ הכל בסדר, אבל בפנים הכל עולה בלהבות.

מטען של 11 שנה. 11 שנה! 11 שנה של לימודים ועבודה במקצוע. תואר שהוצא בחריקת שיניים ובמכירת נשמתי לשטן, עבודה שהוציאה ממני את מיצי המעיים, שעות נוספות שלא נגמרות, עייפות שוחקת עצמות, מאמץ לא לטעות שעולה בבריאות, השתעבדות רוחנית ומנטלית לעגל ההישגים המוזהב, התמכרות מסוכנת להיגיון שביאוש. הרצון להוכיח, לעשות עוד ועוד, להיות טוב במה שאתה עושה, לזהור.

אני לא איזה כוכב, לא גאון ולא מחונן עם מנת משכל גבוהה בצורה מעוררת השתאות, ממש לא. אני לא זה שהיה תמיד מעל כולם בציונים והוציא מאיות בלי להתאמץ. להיפך, כל ציון טוב שהוצאתי בא בעבודה קשה ומאומצת, בניסיונות נואשים לבלוט ולהטיל עוגן. המרחק ממני למצטיין דיקאן משול בעיניי למרחק בין המאור הגדול למאור הקטן.

אבל הוצאתי תואר - מהנדס תוכנה. התקבלתי לעבודה בחברות מכובדות, והיה לי הכבוד לעשות דברים שעם כל הצניעות (ולא חסר מהממתק הזה), השפיעו.

תגידו האובר-פרפקציוניזם הרס אותך, הגאווה ההרסנית להצליח בכוחות עצמך. אני אומר לכם: "כן".

אני איטי. לוקח לי זמן לעשות דברים. אני נתקע בשטויות, בדברים קטנים, מה שמוביל לתסכול עמוק. אני מתבייש לבקש עזרה, מתבייש להראות שאני מתקשה, מובך מהשאלות של עצמי. אני לא עומד בלוחות זמנים. אני מעכב את העבודה. עובדים אחרים נשארים שעות נוספות בגללי. אני לא עומד בלחץ. מעגל האימה המחזורי הזה משתק גם את היכולות החיוביות הייחודיות שלי ודן אותי להרחקה לצמיתות...

היו לי שיחות קשות עם ראשי צוותים ואי-נעימויות מול עמיתים לעבודה. צורך תמידי להתנצל. ניצני תבוסתניות המגיעים לעיתים עוד לפני שנשמע הגונג המבשר את תחילת הקרב.

בחיים יש משברים, בואו לדבר עליהם בפורום תמיכה נפשית
סובלים מבפנים? היכנסו לפורום טיפול בדיכאון וחרדה

כדור השלג ההרסני של חוסר הביטחון גדל לממדים מפלצתיים ואיים לרמוס את כל מה שבדרכו ולהשאיר אותי חסר כל. כאילו כל העולם קם לו נגדי ומנסה לחנוק אותי, נהנה לראות אותי מפרפר.

הרגשתי מערבולת מטורפת של רגשות. ופחד. הפחד הוא הרגש השולט. פחד מהלא נודע, מהחור השחור של חוסר האונים בלדאוג לעצמך ולקיים את עצמך בכבוד.

הפחד משינוי, מעזיבת המוכר והנוח. הרתיעה מביצוע החלטה נמהרת ומרחיקת לכת שתחרוץ את גורלי לעשות עשרה צעדים קטלניים אחורה. אני? לחזור אל ההורים? למכור את האוטו? לשוב לילדוּת באופן קטסטרופלי, המלחך בלהבות את לבי וחורך את נשמתי?

מי הזיז את הגבינה העבשה, הסרוחה והמחוררת שלי לעזאזל איתכם!!!

אבא, אני מצטער

תנו לי לחזור אחורה במנהרת הזמן, תנו לי לבצע תהליך מתקן ולשחזר מחדש את עברי ואת ההחלטות המשמעותיות בחיי, תנו לי צ'אנס, תנו גלגל הצלה.

אלפי מחשבות מתערבבות להן בתוך מוחי מאיימות לפרוץ החוצה, מביאות אותי לידי מצבי רוח קיצוניים מתחלפים של דיכאון, אימה, צער עמוק וייאוש קטלני.

עוד פרקים ביומן של ערן דקל:
איך חגגתי באשפוז
למה הדם שלי נוסע נגד כיוון התנועה?
"אפשר להדביק את נסראללה בקרוהן?"
"איך אתה מסוגל לצאת ככה מהבית?"
"מה, לא שמעתם על קרוהן?"

ומה יגידו ההורים? ומה אני כבר יכול לעשות אם לא זה? ואיך זה ישפיע על חיי ממחר והלאה? מה עושים? מה אני עושה עם עצמי?

אני שואל את עצמי מה הייעוד שלי בחיים, מה הביא אותי עד הלום. מה גרם לכל הבחירות האלה שעכשיו אני סובל בגללן?

האם נחרץ גורלי? האם נגזר דיני? כל השנים האלה שירדו להן לטימיון... האם אני כישלון? אלו מלים קשות. עברו עלי הזיות מטורפות, תסריטים הזויים המאיימים להוציא אותי מדעתי וגורמים לי לבכי בלתי נשלט, בכי של חוסר אונים. אני רוצה תשובות. אני רוצה עזרה. אני רוצה שמישהו יחליט בשבילי. אני רוצה שהאדמה תבלע אותי...

"זה הבן שלי. הוא מהנדס. מהנדס תוכנה!" אבא, אני מצטער. אני כל כך מצטער. סיפרתי להוריי.

אבי לקח את זה קשה מאוד. לקח לו כמה ימים לעכל. הבן שלו המצליח, תקוות המשפחה, עוזב הכל וזורק את כל מה שהשיג בחירוף נפש במו ידיו ומוחו בעשור האחרון.

אבל הוא הבין שהבריאות שלי יותר חשובה. שהשקט והשלווה הפנימיים שלי חשובים יותר. שהבחירות של הלב עולות לעיתים על הפולסים המונוטוניים שהראש משדר.

התפטרתי מהעבודה שלי. מה שקרה אחר כך הפך למערבולת הוריקן קטלנית של דיכאון משכר שאין ממנו מוצא.
כל עלייה מעל המים כדי לשאוף אוויר הפכה לסוג של מלחמת קיום חסרת סיכוי.

הבנתי שאם אני לא מושיט יד אני טובע, ומטביע את כל היקר לי. לאחר עידוד של ההורים ושל חברים טובים אזרתי אומץ ופניתי לפסיכולוג.

לפרק הבא ביומן של ערן
לפרק האחרון ביומן של ערן
לפרק הראשון ביומן של ערן
לאתר של העמותה לחולי קרוהן וכוליטיס



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר