"גם אני רוצה לתרום דם"

גם אני רוצה לתרום דם. לפניי כחודשיים, בדרכי חזרה מהקניון הביתה ראיתי ניידת התרמת דם. באותו רגע החלטתי, אני אלך לתרום דם.

אני כבר לא קטינה, אני יציבה, אבא או אמא לא צריכים לחכות עד שהתהליך יסתיים, ואני יכולה ללכת עם החבר הסבלני, שרצה גם הוא לתרום דם והיה מוכן לחכות לי.

התחלתי במילוי השאלון עד שנתקלתי בדילמה באחת מתשובותי, שאלתי את המתנדבת מה עלי לעשות ונתבקשתי להמתין. תיארתי לעצמי ששוב יהיו לי בעיות בגלל האפילפסיה. לצערי, צדקתי.

האח שעבד שם באותן שעות שאל אותי מתי לאחרונה סבלתי מהתקף ועניתי לו שכבר למעלה משנה אני ללא התקפים. נשאלתי האם אני עדיין נוטלת תרופות ועניתי בחיוב. לרגע התחלתי לפתח ציפיות, הוא התחיל להרהר ונראה היה שבכל זאת ייתן לי הזדמנות.

כשהאח סיים להרהר, קיבלתי את התשובה: בכדי לתרום דם אני צריכה חמש שנים לפחות ללא התקפים ולפחות חמש שנים ללא לתרופות.

איך התאכזבתי! הרי אני לגמרי יציבה, למה גם פה שוללים ממני הזדמנות לתרום? האח לחץ לי את היד וברך אותי לבריאות, ואפילו שיבח על הרצון, אבל שום דבר לא ניחם אותי.

כחודש לאחר מכן הודיעו לנו על יום בו תיערך תרומת דם בבית הספר. חשבתי "לתפוס על זה טרמפ" ולנסות שוב לגרום לאחים ואחיות לדקור אותי...

אבל גם הפעם זה לא ממש הלך - אמרו לי "סליחה, אבל את לא יכולה. אלו הנהלים". זה היה כל כך מעצבן. עשיתי המון בדיקות דם, גם כאלו שערכו שעתיים, ונשארתי בחיים והרגשתי טוב, ואפילו שאני שונאת בדיקות דם, אני רוצה לתרום ולעזור. למה לא נותנים לי צ'אנס?

חיכיתי מעט וניסיתי את מזלי שוב. המתנדבת שם ירדה לסוף דעתי או שנגעתי לליבה, ובכך הצלחתי לשכנע אותה, אז היא שלחה אותי לאחראית, אבל חוץ ממיץ תפוזים שקיבלתי, שוב יצאתי בידיים ריקות.

כמעט הצלחתי לשכנע אותה, הייתי כל כך קרובה למטרה (לפחות חשבתי שהייתי קרובה), אבל היא סירבה ונתנה לי מונולוג: "מצטערת, אלו הנהלים ואסור לי לחרוג מהם. הכוונות טובות, אבל אני פועלת לטובתך. אני מאמינה לך שעשית לא פעם ולא פעמיים בדיקות דם של שעתיים, אבל לא מדווח על זה ואני לא מוכנה לקחת אחריות על זה, סליחה".

זו היתה חפירה כל כך ארוכה, אפילו מדכאת - הכל כדי בכדי שאני אדע מה השיקולים שעומדים מאחוריי הטענות הממושכות והלא כל כך מעניינות. נראה לי שהייתי מסתדרת יותר טוב עם "לא" פשוט (אבל בטוח לא הייתי מסתפקת ממנו).

לפחות עכשיו אני יודעת שהדם שלי כן יכול לתרום, אבל מונעים את זה ממני כי חוששים שאני אתמוטט ושאני לא מספיק חזקה, וזה פשוט חבל.

לפעם הבאה, כנראה אחרי הצבא, אולי כשיורידו לי את מינון התרופות בהדרגה ואני אהייה יציבה, אני אחכה חמש שנים וארוץ לתרום דם.

חבר'ה, לכו גם. זו לא רק מצווה לזר זו גם מצווה שתקיימו למען מחזוריות הדם שלכם, אולי מישהו יודה לכם על כך ביום מין הימים. לי כבר יש כרטיס של "אדי", מה איתכם?



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר