"אני והקטטר שלי"

עבורי, סרטן הערמונית העלה פחדים ודאגות רבות לגבי העתיד, מלבד ההשלכות האפשריות של המחלה והמוות שלי. ככל שחשפתי את עצמי לכמות המידע העצומה שקיימת באינטרנט, כך גיליתי שפחדי העיקריים התרכזו באפשרות האימפוטנציה וחוסר השליטה בסוגרים.

אימפוטנציה נגרמת מניתוק העצבים האחראים על היכולת להגיע לזקפה, בעוד שחוסר שליטה בסוגרים נובע מהסרת אחד משני הסוגרים במהלך ניתוח או כתוצאה מפעולות החיתוך והתפירה. כיום, ניתוח לשיקום עצבים הינו שכיח למדי אך עדיין אדם יכול לעבור תקופה של שנה ויותר עד שיחזור לאונו.

ישנם כמה אמצעים להשגת זקפה כולל הויאגרה, אך שליטה על שלפוחית השתן זה כבר סיפור מסוג אחר. במהלך הניתוח מותקן קטטר והוא נותר במקומו לתקופה של שלושה שבועות, עד שהסוגר הנותר ילמד להתמודד עם המצב החדש.

המטרה הראשונה שלי הייתה לעבור את הניתוח בשלום, בלי יותר מדי כאב, ולשרוד את שלושת השבועות עם הקטטר. המילה "לשרוד" נשמעת אולי חזקה מדי, אך עצם המחשבה על צינור פלסטיק מחובר אל הפין הייתה מחרידה לא פחות מהפחד שלי מפני אי שליטה על שלפוחית השתן ותלות מוחלטת בחיתולים לשארית חיי.

בבוקר יום ה-26 בפברואר 2001, אושפזתי במחלקה האורולוגית. הדבר הראשון בו הבחנתי היה השקיות אותן נשאו החולים עימם. שקיות אלו היו מחוברות אל הפין והיו ידועות כקטטר. האם גם אני אהיה כה נינוח עם השקית שלי?

שמתי לב שלא הייתה דרך "סטנדרטית" אחת לנשיאת המתקן. היו שנשאו את השקית בידיהם, אחרים הכניסו אותה אל כיס החלוק המזעזע של בית-החולים, שקיות רבות היו מלאות בנוזל אדמדם בעוד שאחרות הכילו נוזל צהבהב.

כעת אני מבין שניסיתי להכין את עצמי לקראת מה שעתיד לבוא כדי להפיק ממנו את המרב. הייתי במצב דומה בשנת 1982, במהלך מלחמת לבנון, כאשר נהגתי בג'יפ מכוסה בתוך עיירה נצורה.

גיליתי שכדי להתגבר על מציאות הרגע, מיקמתי את עצמי 50 מטר מעל הג'יפ, מתבונן בכל האידיוטים בתוך הג'יפ שנהגו בעיירה עויינת, מוקפים באויבים אותם לא יכלו לראות במצב של כמעט חוסר יכולת להתגונן. כך גם במחלקה האורולוגית, ישבתי באיזושהי נקודה מעל, מתבונן בעצמי, מתגרה בגורלי.

"יש גם צד טוב בכל דבר"

ידעתי שתוך 24 שעות אני עומד להצטרף ל"מועדון". ואני מבקש להסביר: אחד הפחדים הקשורים בסרטן הערמונית הוא שהסרטן יעזוב את תחום הבלוטה ויתפשט מסביב. במצב כזה המנתח לא יסיר את הערמונית וגם לא יחדיר את הקטטר, אלא פשוט יתפור את החולה ואז יחלו טיפולים הורמונלים ואחרים, בניסיון למנוע את התפשטות הסרטן, שיובילו בסופו של דבר למוות בייסורים ובכאבים.

באחד הספרים שקראתי, מספר המחבר כיצד גישש בידו מיד כשהתעורר מהניתוח על מנת לוודא שהקטטר נמצא במקומו ועד כמה התרגש לגלות שהצינורית מחוברת לפין שלו.

עובדה זו הוכיחה שהסרטן התרכז רק בתוך הערמונית. אני לא חששתי מהתפשטות הסרטן אך כאשר התעוררתי מהניתוח מצאתי את עצמי מושיט יד אל הפין כדי למצוא את הנחמה המרגיעה המאשרת כי הסרטן הורחק מגופי. הקטטר הונח במקומו ושלב חדש בחיי עמד להתחיל.

בלילה הראשון שאחרי הניתוח חלמתי שאני טובע בפיפי. למחרת בבוקר התעוררתי ומצאתי את עצמי שוכב בתוך שלולית של נוזל דמי. מסתבר שבמהלך הלילה השקית השתחררה מהקטטר ואני שכבתי בתוך מי שתן דמיים. זו הייתה ההתפכחות הראשונה שלי מ"המכשיר המנחם" שלי.

יחד עם זאת יש צד טוב לכל דבר: שתי אחיות מתלמדות צעירות ונאות נשלחו בכדי לרחוץ אותי. לא הייתי מסוגל להעריך את מגען, אך נהניתי מהתחושה החדשה של הפינוק.

לייעוץ רפואי אודות מחלת הסרטן והטיפולים המתאימים היכנסו לפורום אונקולוגיה
קרוב משפחה שלכם חולה בסרטן? היכנסו לפורום התמיכה במשפחות
סובל מסרטן הערמונית?אתה לא לבד היכנס לפורום התמיכה

יותר מהכל רציתי ללכת הביתה

לא סבלתי מכאבים לאחר הניתוח כך שהייתי מסוגל להלך בחופשיות ביום שלמחרת. ככל שהתמלאה השקית היא הפכה כבדה יותר ומהר מאוד למדתי היכן נמצאות שקיות חדשות, כדי שאמנע מעצמי לסחוב משקל יתר. האחות החליפה את השקיות שלוש פעמים ביום, אך אני עשיתי זאת שש פעמים ביום, לפחות.

התקדמות החולה נבחנה על פי צבע השתן בשקית. כלומר, השחרור מבית החולים היה יכול להיעשות רק כאשר לא הופיע יותר דם בשתן. איזו הקלה חשתי ביום הרביעי כשהתעוררתי בבוקר וראיתי שהשקית בהירה.

לאחר שהתעמלתי הופיע שוב נוזל אדמדם בשקית ואז הבנתי שהתעמלות איננה באה בחשבון בשלב זה - יותר מכל רציתי ללכת הביתה.

בבוקר של היום השישי, אחרי ביקור הרופאים, אמר המנתח הראשי שאני יכול להשתחרר הביתה. התקשרתי לאשתי וביקשתי ממנה לקנות תיק רגל, שיכיל את הקטטר, ולבוא לקחת אותי. כעת נאלצתי להתמודד עם בעיה חדשה, הרי אין בכוונתי להסתובב ברחובות כאשר שקית הקטטר בידי או מחוברת אל מכנסי.

אישתי אספה אותי ואת הקטטר שלי מהכניסה הראשית של בית החולים (אין מגרש חניה קרוב לבית החולים) עם תיק הרגל. כיצד להסתדר? פתרתי את הבעיה על ידי כך שלקחתי מאחת האחיות סיכת ביטחון וחיברתי באמצעותה את השקית אל פנים מכנסי. בבית חיברתי את תיק הרגל.

לשקית הרגל יש רצועות, אותן ניתן לחבר אל הרגל וצינור אותו ניתן לחבר אל האביזר המחובר אל הפין. בתחתית השקית יש ברז ממנו ניתן לרוקן שתן כאשר השקית מתמלאת. האחיות בבית החולים הציעו שאשתמש בשקית רגילה כאשר אני שוכב לנוח.

הפחד מאיבוד השליטה על הסוגרים

מהר מאוד התרגלתי לשגרה של החלפת וריקון השקיות. כאשר התכוונתי ללכת לנוח, הלכתי לחדר השינה כשהשקית נגררת על הרצפה מאחורי. בתי ביקרה בהודו וצילמה שם גורו שאבן משתלשלת מאיברו הזקור ואני דמיינתי לעצמי כיצד אני בונה את שרירי לאותה מיומנות.

הלכנו למסיבה והתבדרתי מההבעה על פני האנשים ששמעו את רשרוש השקית מתחת למכנסי בכל פעם שהזזתי את רגלי. הם כמובן לא יכלו לדעת מה היה מקור הרשרוש מאחר והשקית הייתה מתחת למכנסי.

האחות קראה לי אופטימי

לאחר שלושה שבועות עם הקטטר הגיע הזמן להסיר אותו. באותם ימים נאבקתי עם מחשבות מפחידות על מידת השליטה שתהיה לי בשלפוחית השתן. האם בכלל תהיה לי שליטה?

הפחד מחוסר שליטה אחרי הניתוח גרם לי להבין שאני חייב להשיג שליטה רבה ככל שאוכל, ובמשך חודשיים לפני הניתוח התאמנתי בחיזוק השרירים הטבעתיים. עם שחרורי מבית החולים נאמר לי שיהיה עלי להשתמש בחיתולים למבוגרים ביום בו אסיר את הקטטר משום שייתכן זרם שתן קבוע ובלתי נשלט.

אך לאחר התקופה הנוחה יחסית שעברתי הייתי בטוח למדי במידת שליטתי, לכן החלטתי לקחת איתי את הפדים הסניטריים הדקים ביותר אל בית החולים ביום הסרת הקטטר. האחות שהסירה ממני את הקטטר הרימה גבה ומלמלה לעצמה משהו בדבר היותי אופטימי כשראתה שאני משתמש בפד.

ובכן, אופטימי או לא, לאחר שלושה ימים הצלחתי להשתמש בשני פדים בלבד ביום. יתרה מזאת, לאחר שבוע השתמשתי רק בפד אחד. לאחר שבועיים השתמשתי בתחתונית דקיקה ביום. אחרי שישה שבועות הצלחתי לשלוט בשלפוחית השתן כמעט ב-100%. המשוכה הבאה, אותה עלי לעבור היא: האם אוני יחזור אלי או לא?

לפרקים הקודמים ביומנו של לני:
"האם הגבר הופך לאישה?"
"איך אוכל להתמודד עם הגיהנום?"
"אישתי התרחקה בגלל הסרטן"
"איך זה שיש סרטן ולא עושים כלום?"
"יש לך סרטן הערמונית"

לאתר של לני הירש

* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר