ללכת לבד בפעם הראשונה

יום לפני יום הולדת שנתיים הבת שלי הלכה פעם ראשונה כמה צעדים בלי שיד של מישהו תומכת בה. אני זוכרת את זה בדיוק, גם אני וגם אבא שלה היינו שם. התחלתי לבכות.

בכיתי גם משמחה וגם מתוך איזה הבנה עמוקה שזאת שוב התחלה נוספת, כי אין סופים בסיפור הזה. זו היתה פיסגה, ללא ספק, אבל גם התחלה.

בחודשים שקדמו לצעדים הראשונים לבד הרגשתי בליבי שאני רוצה להיעזר בכל סוגי הטיפולים האלטרנטיביים. לא היה לי זמן לחכות ולראות מה עובד, מכיוון שבסופו של דבר ביום שהיא תלך - מה איכפת לי מה עבד!

הרי לא מדובר בטיפולים מזיקים, חשבתי לעצמי, שום דבר אינו מכביד או מעוות את הגוף - נהפוך הוא. אז עשינו הרבה שיעורים פרטיים בפלדנקרייז לילדים, הידרותראפיה בבית החולים באלי"ן (מקום מדהים עם צוות קדוש ומקרים קשים בצורה בלתי רגילה - ממש על גבול היכולת), אצל גבי בכפר מלל - מקום מדהים שעזר לנו עם טרמפולינות ונדנדות ענקיות, שנסענו אליו פעמיים בשבוע גם לטיפולים פרטיים מירושלים, וכמובן טיפולי תזונה.

בקיצור, העיסוק המתמיד והדקדקני בתמר-לי היה כמו תרופה בשבילי. ישנו מושג טכני בניתוח יצירות אמנות שנקרא Horror vacuae - "פחד מן הריק" או "אימת הריק". כלומר האמן ממלא את הקנבס, כך שלא נשארת שום פיסה חשופה - חרדה ממש.

העיסוק המתמיד בפרטי הפרטים של הטיפול בביתי, מהיום יום הרגיל ועד הטיפולים, התזונה והלוגיסטיקה של לצאת מהבית, מילאו את כל שלבי המודעות. השארתי לעצמי מעט מאוד זמן ומקום לחשוב על מה יהיה.

גם לא איפשרתי לאף אחד להתחיל איתי שיחות על מה יהיה - עבורם זה היה חסר משמעות ומבחינתי זה היה להיכנס לתוך הפצע עמוק ולערבב את המוגלה בכאבי תופת, אז ממש לא איפשרתי את זה כמעט לאף אחד. מה גם שזה ממש לא הקל. בסוף, כולם היו הולכים לדרכם ואני הייתי נשארת עם מערבולת ה'מה יהיה'.

זאת היתה טכניקת ההישרדות באותה התקופה, ואולי אפילו שנים אחרי זה. באיזשהו שלב, בגיל חמש, כשהבנתי שבסך הכל אנחנו בסדר, התחלתי תהליך של גמילה מהמצב הזה והתאמנתי במודע, בהשארת חלל לא מוגדר במהלך השבוע. תרגיל קשה מאוד.

בגיל שנה וחצי בערך עברנו לטיפולם של זוג מבוגר בביתם, שם היו כמה ילדים, מן משפחתון קטן אצל זוג סבים. היה לי ברור שחברת ילדים תשמח אותה מאוד.

היו שם הרבה מדי שעות טלוויזיה, אבל היו ילדים נחמדים וזאת היתה תקופת מעבר חשובה. כדי להקל על הפרידה ממני בבוקר, היה הסב לוקח אותה בעגלה ראשית כל לטיול, ורק אז הביתה. המעברים היו נעימים לכולנו.

התחלתי לעבוד במשרה חלקית בבית הספר לקולנוע בירושלים וניסיתי לחזור לריכוז המאפשר לתת לעבודה ולקריירה משמעות. למזלי הגדול עבדתי עם חברה, כך שהמעבר חזרה, גם אם חלקית, היה רך.



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר