"כמה נמוך אני עוד ארד?"

היום ה-45. לא טוב היות האדם לבדו (בראשית ב', י"ח).

הבשורות הטובות הן שאני כבר ישנה בלילה. עליתי על הקטע. אני לוקחת את הכדור שנייה לפני שאני הולכת לישון. הכדור לא מספיק לשבש את הנוירונים הקטנים והנגמלים שלי ואני מסוגלת להירדם.

מזל טוב (במלעיל, עם מבטא, כמו שאומרים היהודים שחיים בארה"ב), עוד שנייה והייתי עושה משהו מועיל בכל שעות הערות המיותרות האלו של אמצע הלילה, כמו ללמוד, להעשיר את אופקיי או משהו חיובי כזה או אחר.

מה גם, שהייתי על סף כניסה למסלול גמילה נוסף - הגמילה מה-"snood". מכירים את המשחק המפגר, האינפנטילי, הרדוד והממכר הזה? שכל מה שצריך לעשות זה רק לכוון כדורים בצבעים שונים לעבר כדורים אחרים בצבעים שונים - אין ספק, מבחן לאינטליגנציה האנושית. הצלחתי לטפס במעלה דרגות הקושי מ-medium, ל-hard, ל-evil, ל-puzzle, בטורנירים נגד עצמי. האו לאו קן יו גו? טוב שחזרתי לישון.

הבשורות היותר טובות הן שעדיין בא לי לעשן כל הזמן, רק שעכשיו יש לי אצל מי להתלונן. אני לא לבד. תכירו - חברי הנבחרים מפורום הנגמלים: סנונית34, העריץ13 וסטלה40. מה הקטע עם המספרים ו/או השמות ה"מיוחדים" הללו? מה זה אומר? שיש 39 סטלות? או 33 סנוניות?

החלטתי שלא לנהוג כמנהגי, להניח בצד את הציניות וטו בלנד אין קווייטלי (ההיפך הגמור מהאני הישנה - "הסמוקר של פעם"). אם רוצים תמיכה, אין מקום לסרקזם ויש המון תמיכה, ברמות שלא הכרתי ועוד לאנשים זרים שאתה לא מכיר!

אכן מדובר מאנשים מזן אחר, זן תומך וכנראה ללא הרבה חיים אישיים, אחרת איך תסביר את זה שסנונית34 עונה בערך לחצי מהאנשים המשתתפים בפורום הגמילה מעישון? כמה זמן שהיא משקיעה בזה, מעודדת שוב ושוב שלא להישבר (די, לא יפה ללכלך, היא עוזרת לאנשים. גם הרופא האחראי על הפורום ועל התשובות הרפואיות/מקצועיות עונה די הרבה אבל זו העבודה שלו. טוב, לא יפה, צריך לפרגן למפרגנים...).

במהלך השבועיים שאני משתתפת נתמכת בפורום, נחשפתי לסוגים שונים של נגמלים: אנשי ה"הפעם זה רציני, הפעם אני אצליח". זו כבר הגמילה ה-16 שלהם בערך, יאמר לזכותם שהם לא מתייאשים.

סוג שני הוא נפגעי תופעות הלוואי של התרופה. כולם חווים בצורה כזו או אחרת את אותן התופעות. לשמחתי לא נתקלתי בתופעת הלוואי "האטרקטיבית" - האנורקסיה (אחרת הייתי נורא מתעצבנת למה אצלי זה לא עבד).

סוג נוסף הם אנשי "החיים היפים". אלו שגילו את האור, טוב להם, כיף להם ללא עישון, הם מריחים פרחים, דברים טובים, החיים נפלאים ללא עישון. אני שונאת אותם, הם מעצבנים אותי וגורמים לי לרצות לעשן.

המעצבנים. באלו אתה רוצה ממש לירות ואתן דוגמא להמחשה - בחור המכונה בשם 'סיגרע', שמעשן כבר שנים סיגריה אחת בערב, בבית, אחרי העבודה (חוץ מזה לא בא לו לעשן בכלל), רוצה להיגמל מהסיגריה הזו.

עכשיו אני שואלת - מה עובר לך לעזאזל בראש? מה אתה מטריד נרקומנים ומכורים במשהו שנראה כמו הפנטזיה הכי ורודה שיכולה להיות? חבר, יש לך צרות של עשירים...

ויש את התומכים, וסנונית34 בראשם. נדמה כי כל ייעודם בחיים הוא לעזור ולתמוך, לשתף בחוויות שעברו עליהם, בקשיים, בהצעות ייעול. אני, לדוגמא, לא עושה כלום חוץ מלקטר, לקטר ולקטר. לא עברה לי בראש המחשבה לעזור למישהו או לתמוך בו אפילו פעם אחת מאז שנהייתי פורומיסטית. סנונית34 ודומיה עושים עבודה טובה.

הבשורות "המעולות" הן שעליתי כבר 5.5 ק"ג ואף אחד מהם לא עושה רושם של עומד לעזוב בקרוב, מה שמוביל אותי לסוגיית מכון העינויים המכונה בפי העם - מכון כושר.

סנונית34 טוענת שזה יעשה פלאים בחיי האומללים והבריאים ושזה יעזור לי להיפטר מהמטען העודף. אם מוסיפים את העובדה שעוד שנייה גם מכנסי הסטרץ' שלי לא עולים עלי (עובדה שמבאסת אותי עוד יותר מהמחשבה על אגלי הזיעה במכון), כנראה שאצטרך לעשות מעשה. אתחיל ביום ראשון הבא. הלוא אי אפשר להתחיל באמצע השבוע דברים רעים...

עוד ביומן של מירב:
הגמילה שווה לי את הדיכאון?
"לעבוד בלי הפסקות סיגריה? אלוהים ישמור"
"מה הם מבינים במועקות שלי?"
"איך אפשר להפסיק לעשן?"
"האם יש סיכוי שאהפוך לאנורקסית?
"אני לא מוכנה לפרידה הזאת"

* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר