"הגמילה שווה לי את הדיכאון?"

היום השבעה עשר. כל ההתחלות קשות אך קשה מהן היא ההתמדה (ח"נ ביאליק).

אני בעבודה - בא לי לעשן. יושבת במסעדה - בא לי לעשן. יוצאת מהמכון - בא לי לעשן. אני נוהגת - בא לי לעשן. הולכת ברחוב ונחשו מה - בא לי לעשן. וזה הכי מוזר, כי מעולם לא עישנתי בהליכה, זה תמיד היה נדמה כבזבוז של סיגריה.

יש לי יובש בפה. אני בדיכאון קל, על סף קליני. אני לא ישנה בלילה/מתעוררת בספונטניות בשש לפנות בוקר, אני רואה לפעמים מטושטש והכי נורא, לא שלא ירדתי במשקל ו/או הפכתי לאנורקסית, עליתי בארבעה ימים כמעט שני ק"ג (קילו ו-800 אחרי פיפי), אנד קאונטינג....שואה.

לאיפה ממשיכים מכאן? כמה שווה לי הבריאות? שווה דיכאון? שווה מפח נפש? שווה פאקן שני ק"ג? שווה גם עשרה ק"ג יגידו חברי הלא מעשנים. מה הם מבינים מהחיים שלהם. אין, ולא יכולה אין תמיכה אמיתית מהכיוון שלהם.

מבחינתם גם אני אגיד שצמחה לי פלולה בקוטר 10 ס"מ על הגב בגלל הפסקת העישון הם יגידו - לא נורא, זה שווה את הבריאות שלך, כל הכבוד תמשיכי כך אנחנו איתך לעתיד נקי ובריא יותר. אוף, שישתקו כבר עם מסע הבריאות הזה, זה עושה אותי חולה בראש שנתון גם כך למתקפת כל תופעות הלוואי המנטליות של הכדור הזה.

אני יודעת היכן טעיתי - יצאתי למסע לבד. זו הבעיה. באם גלגלי מוחי היו מניעים את עצמם מעט לפני האקספרימנט ההזוי הזה, הייתי מגייסת כוח עזר בדמות חברה שתסבול עימי יחדיו.

חבר לא בא בחשבון משום שחבר איקוולס גבר וגבר, אחרי יומיים בהם אוזניו יוטרדו מבכיותיי הבלתי-פוסקות על העובדה שאני לא מפסיקה לאכול ולהשמין, ינתק עימי את הקשר ו/או יחזור לעשן רק בשביל לא לשמוע, שוב, כיצד גם היום ארוחת הצהריים הסתיימה לה סופית בשעה 23:00 ובטח עליתי עוד חצי קילו ולמה אני לא אנורקסית, הובטח לי שחור על גבי לבן, מדכא תיאבון, תופעת לוואי אנורקסיה.

חברה תבין. חברה תבין עד הסוף. כי חברה, בניגוד לחבר, גם סופרת קלוריות ב"בערך", וחברה, בניגוד לחבר, תדע כבר בשעה ארבע אחה"צ שמכסת המזון המותרת לאותו יום כבר נגמרה ושזה יעלה לה בעוד כמה מאות גרמים, פר יום, ושחוץ מזה יש סייל בזארה. איפה לעזאזל אני מוצאת עכשיו חברה?

אף אחת מהמעשנות לא ממש עושה סימנים של להפסיק לעשן, ובצדק אם אתם שואלים אותי, והלא-מעשנות לא ממש עוברות בתור מעודדות. אצלן המטרה מקדשת את האמצעים. גם אני אהפוך למשוגעת, נוירוטית, מאמינה ששמנה זה סקסי, עיוורת ועם יובש תמידי בפה, העיקר שאני לא מעשנת.

קשה בגמילה. בא לי סיגריה. אוף. אתמול מצאתי את עצמי עוברת על דף ההנחיות של התרופה. אולי פספסתי משהו? אולי אחרי ארבעה ימים יש הפסקת סיגריות למשך יום, כי הגוף נורא קשה לו בלי הניקוטין, לא? אז זהו, שלא.
אולי אני צריכה עזרה. מחר אני אחפש קצת אינפו באינטרנט. עכשיו בא לי סיגריה, אני הולכת לאכול.

עוד ביומן של מירב:
"לעבוד בלי הפסקות סיגריה? אלוהים ישמור"
"מה הם מבינים במועקות שלי?"
"איך אפשר להפסיק לעשן?"
"האם יש סיכוי שאהפוך לאנורקסית?
"אני לא מוכנה לפרידה הזאת"



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר