למה מכריחים אותנו להשתנות?

זוכרים את הזמרת שהיתה קצת שמנה וגם שרה מדהים, באחת העונות של כוכב נולד? בטח שלא, כי היא נשלחה הביתה בבושת פנים כבר בתוכנית הראשונה.

ואת הרקדנית המוכשרת, שהעדיפה לרקוד כשהיא לובשת יותר ממפית, ולהתמקד בריקוד ולא ב"איך שאני סקסית עכשיו"? לא זוכרים. כי מי בכלל רוצה לראות בטלוויזיה סתם רקדנית מצוינת?

זוכרים את זו שהתמודדה בתוכנית "השגריר" למרות שהייתה חולה באפילפסיה? לא? ברור שלא, כי לא קיבלו אותה לשם, וזאת למרות שהשופט בתחרות אמר, ואני מצטטת: "הייתי מאוד מרוצה ממך, אבל לא נראה לי שיסכימו לבטח אותך".

ומדהים איך שבעצם זה כמעט נראה בסדר, כי למה שהם יקחו על עצמם אחריות שכזו, ולמה לממן ביטוח למישהי, שבטח יש במקומה מתמודד אחר, שיעלה הרבה פחות ויראה מצוין בכחול, או לבן, או שחור.

זוכרים איך נינט, היתה פעם ילדה מנומשת, שמנמנה, שלובשת טרנינג ולא יודעת לסדר גבות? זו שהבינה שהיא חייבת לשחק את המשחק, ושכחה שפעם היא אמרה שהיא אוהבת את עצמה כמו שהיא.

כמה שננסה לייפות את זה, כל מי שאין לו את ה"לוק" הנכון הוא לא מעניין. ולא משנה כמה הוא מוכשר או חכם או מקסים או מעניין. וגם בעולם שמנסה להיות מתקדם ושוויוני, זה באמת מה שחשוב. ואף זמרת לא תעניין אף אחד אם היא לא תיקח מאמן אישי צמוד, תרד 12 קילו ותעטה על עיניה מבט חושני ופוני על המצח.

החירש, הצולע והנכה

שום מוגבלות, וגם כשבעצם היא לא מוגבלות, אינה מתקבלת על הדעת של הציבור הרחב. במקרה הטוב, מוגבלות מתקבלת כקוריוז או כסיפור חד פעמי שירטיט את נימי הנפש שלכם לחמש דקות.

יומנים אישיים נוספים:
"מה יקרה אם אקבל התקף אפילטפי ברמזור?"
"אני לא חולת מחמד"
מיומנה של נגמלת מעישון
נורית פלג מתמודדת עם נכות
"הרופא קרא לי משוגעת"
"לא נשארת לחבק אותי בלילה"
יש חיים אחרי הפציעה הנוראית

כי אדם עם מוגבלות, ולו הקטנה ביותר, הוא לא באמת אדם. לפחות לא בעיני המתבונן הרגיל. עבורו, המוגבל תמיד מוגדר באמצעות המוגבלות שלו. הוא תמיד יהיה "הצולע", "הנכה", "החירש", "השמן" או כל מוגבלות אחרת, שהוא לא בחר בה, אלא נאלץ לחיות איתה בכבוד.

לאנשים קשה להאמין שמישהו שונה או מוגבל, מישהו שלא מתאים את עצמו לסטנדרט של קטלוג, כי הוא לא יכול או פשוט לא רוצה, יכול להצליח בזכות מה שהוא.

אנשים לא יכולים להתעלם מן החוץ ומכל הנתונים שהם בסך הכל מעטפת, בסך הכל כלי שמכיל בתוכו נשמה ונפש ועוד כל כך הרבה תכונות מיוחדות ומדהימות.

אני אף פעם לא חייתי כאדם חולה או מוגבל, אף פעם לא התייחסתי לעצמי כבן אדם כזה. מעולם לא ביקשתי הקלות בשום מקום, והשתדלתי להיות בדיוק כמו כולם. אני חושבת שמאותה הסיבה בדיוק גם לא נאלצתי להוכיח לאף אחד שום דבר. אבל כל אלה היו בעבר.

עם השנים, נאלצתי להכיר בעובדה שברגע שאני מרשה לעצמי להיחשף, יש סיכוי ששום דבר כבר לא יהיה מה שהיה. נכון שלא בכל מקום ולא עם כל אחד, אבל העובדה הברורה היא שבהרבה מקומות לא היתה ולא תהיה לי ברירה אלא להסתיר את האמת המרה, כי היא תמיד תהיה מכשול, ולא משנה כמה אני מוכשרת או חכמה או מתאימה בדיוק למקום שאליו אני ארצה להגיע.

תמיד אני אצטרך לשאול את עצמי מתי, ואם בכלל, מותר לי לספר. תמיד תהיה הברירה בין סוד אפל לבין אמת מביכה, חושפנית. תמיד תהיה הברירה בין התחמקויות קטנות ושקרים קטנים לבין מבטים מלאי רחמים, או תמהים, או מתחמקים, או מתנשאים, או במקרה הטוב, סתם מובכים.

אני חייבת לציין במאמר אחרון ומוסגר, את כל מי שאף פעם לא שפט אותי ולא התייחס אליי כאל חולה, מוגבלת או מסכנה, ובסופו של דבר, למזלי, רוב האנשים שסביבי הם כאלה.

אבל תמיד יהיו גם אחרים, אנשים שאדם עם מגבלה כלשהי, ואפילו אם היא כמעט בלתי נראית, נראה להם נחות, מסכן או "אחר".

תמיד יהיו כאלה, שגם אם לא יהיו מוכנים להודות בזה, בסתר ליבם אי-שם בפנים הם יודעים שזה בעצם נוח להם. נוח להם שלצידם יש מישהו כזה, מישהו שהם תמיד ירגישו שהם שווים יותר ממנו, גם אם זה בעצם בדיוק ההפך.

תסתכלו פנימה טוב טוב ותשאלו את עצמכם איזה מן אנשים אתם, אם אתם אלה שלא רואים מוגבלות מול העיניים, אלא בן אדם. או אם אתם מוכנים להודות בזה שמי שיש לו מגבלה שכזו, הוא בעיניכם פחות "שווה". אם אתם מוכנים להודות בזה שזה נחמד לכם, שתמיד יהיה מישהו שיגרום לכם להרגיש יותר טוב עם עצמכם.

לפרק הקודם ביומנה של שירה
לפרק הראשון ביומנה של שירה
ליומנים אישיים נוספים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר