"הגוף שלי כבר לא שלי"

"הגוף שלי כבר לא שלי".

מה?

"הגוף שלי כבר לא שלי, אני אומרת לך. אל תתווכחי איתי".

אז של מי?

"הגוף שלי הוא של תרופות, של תופעות לוואי שגורמות לי לקום עם האנג אובר למרות שלא שתיתי כבר שנים, שלא נדבר על עוד מגוון שלם . הגוף שלי הוא של מחלה שמתחרפנת בלי להתחשב בתוכניות של החיים".

את לא באמת חושבת ככה?

"אם לא, אז איך את מסבירה את כל זה?"

נו באמת, תעשי לי טובה... את, יותר מכולם, אמורה להבין שזה לא ככה. מה קרה לכל ההרצאות שלך? את לא מאמינה במה שאת אומרת לאחרים?

"מאמינה, מאמינה..... אבל, כמו כולם, אני הרבה יותר טובה על אחרים"

את נהנית מזה, נכון?

"נהנית? נהנית ממה בדיוק? מבדיקות דם שיכולות להתחרות בכל נרקומן ממוצע? מנסיעות לפסיכיאטר פעמיים בשבוע? את יודעת, בניגוד לאגדה האורבנית, להתאהב במטפל שלך זה מה זה בולשיט פסיכולוגי.....טוב, גברת פסיכולוגית, אז בואי ותסבירי לי ממה בדיוק אני נהנית?"

תראי, אולי המילה נהנית לא הכי מתאימה פה. אולי המילה בורחת מתאימה יותר. את יודעת, כשאת מפילה הכל על הכדורים את מורידה את המשקל ממי שבאמת מושך בחוטים. לא ככה?

"אויש נו באמת... כמה אני נלחמת, כמה אני מנסה. אל תנסי להוציא אותי אחת שיושבת בבית ומחכה שהתרופות יחליטו לעבוד. את יודעת בדיוק כמוני שהפעם זה לא היה באשמתי".

מה לא היה באשמתך?

"ההתקף הנוכחי, שגרר אחריו החלפת תרופות, ועוד אחת, ועוד אחת. כי בניגוד לכל הספרים שלך, הביוכימיה שלי עוד לא שמעה על איזון".

ולמה חייבת להיות פה אשמה?

"כי מישהו צריך להיות אחראי, לא? אחרת...אחרת מה? אחרת תצטרכי סוף סוף להבין שאין פה בהכרח קשר של מסובב-מסובב? אחרת תצטרכי להפסיק לנסות להכניס את הכל לתבניות מסודרות וסטריליות? רק אל תתחילי איתי עם "ומה אם מחר ידרוס אותך אוטובוס" די נמאס לי לשמוע את זה".

יומנים אישיים נוספים:
"מה יקרה אם אקבל התקף אפילטפי ברמזור?"
מיומנה של נגמלת מעישון
נורית פלג מתמודדת עם נכות
"הרופא קרא לי משוגעת"
"לא נשארת לחבק אותי בלילה"
"תתפלאו, אני לא מפלצת"
יש חיים אחרי הפציעה הנוראית

אבל זה ככה. אם תרצי ואם לא. הכי קשה זה לדעת שעשית את כל מה שיכולת וזה לא הספיק. הנקודה היא שמעבר למה שאת כן או לא עושה - יש למציאות את הקצב שלה. ואת...

"ואני מה? לא מוכנה שכוחות הקוסמוס או אלוהים או הקארמה או איך שלא תקראי לזה יכתיבו לי את החיים? אני לא מוכנה לחיות עד ההתקף הבא? אני לא מוכנה לחיות ממשבר למשבר כי אני רוצה מעבר לזה - אני רוצה חיים ולא הישרדות. זה כל כך רע?"

זה לא עניין של טוב ורע. את שוב לוקחת את זה לשם. זה עניין של מה את רוצה. זו לא חייבת להיות מלחמה.

"פה הטעות שלך. זה לא רק מה אני רוצה. יש פה משהו גדול ממני שעוצר אותי, שמבטל אותי לעתים. כאילו, את באמת מצפה שאני אגיד: 'טוב מחלה יקרה, תעשי מה שאת רוצה, וכשתגמרי להרוס את הכל אז אם זה לא קשה לך תסגרי את הדלת אחריך, שלא יכנס אבק?' וזו כן מלחמה. בדיוק מלחמה. המלחמה על השפיות היא הכי קשה והכי שורפת והכי לבד שיש".

למה לבד? מה יקרה עם תדברי עם מישהו? פתאום יבינו שאת לא בדיוק חצי אלוהים?

"אני? חצי אלוהים? אם אני חצי אלוהים אז החצי השני הוא מלכת האופל".

אז למה לבד?

"כי אם אני לא מבינה את עצמי, מי כן יכול? מה יעזור לי לבכות? וחוץ מזה, גם כשאני ככה לא הייתי מוכנה להיות בריאה. תראי לי כמה אנשים יתמודדו עם כל זה ויישארו נורמליים. אני מראש ויתרתי על הכותרת הזו, של "נורמלי", ומסתבר שיש לזה גם יתרונות".

עוד לא ענית לי - מה את רוצה?

"מה אני רוצה? אם אני הייתי יודעת היה טוב. נראה לי ששקט. עכשיו, אם לא אכפת לך, אני הולכת לישון. עזבי אותי.... יש לי מאניה דיפרסיה לא פיצול אישיות".

כן, ואת עדיין מדברת איתי, אם לא שמת לב........


לפרק הקודם ביומנה של פרח בדיפרסיה
לפרק הראשון ביומנה של פרח בדיפרסיה
ליומנים אישיים נוספים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר