אולי ערן יעשה לה נס?

השבוע נסעתי לערן. ערן הוא איש שיושב לו אי-שם הרחק הרחק, במקום אחד שנקרא "רותם" (להלן: "סוף העולם"). סוף העולם הוא מקום שכשמו כן הוא - נמצא בסוף העולם, ביישוב קטן שיש בו כמה קרוואנים, גן משחקים אחד, שמולו נמצא "הבנין הגדול" (קרי: קרוואן כפול משודרג), תרנגולות שמסתובבות בשבילי עפר צרים ונוף שקשה לדמיין.

מקום שיש בו מעט מאוד משפחות, שחיות בנחת, נחת שאותי בוודאי היתה מצליחה להוציא משלוותי, הרחק הרחק מהפיח והעשן העירוני, שבשבילי הם כמעט אוויר לנשימה.

ערן הוא איש עם עיניים טובות ומטוטלת. הוא יושב בחדר קטן ומחניק ב"בניין הגדול" (קרוואן, זוכרים?) ואל החדר הזה עולים לרגל הרבה אנשים ששמעו שערן עושה ניסים, שהוא רואה דברים ומוצא את הפיתרונות שאף אחד אחר עדיין לא מצא.

ערן רואה את ההילה שמסביב לאדם, בכל מיני צבעים, ואותה הילה מספרת לו את כל מה שאנחנו בעצם כבר יודעים, את הדברים הטובים והדברים הפחות טובים. את השאלות האמיתיות צריך לשאול, כי ערן הוא לא מגדת עתידות. הוא מקשיב ומסתכל וחושב ואומר רק את מה שהוא רואה ולא לכל דבר יש תשובה, אפילו לערן.

לא שמעתי עליו אף פעם עד שחברה טובה, עם כוונות עוד יותר טובות והמון אהבה, סיפרה לי עליו ואני, אחרי שכבר ניסיתי כמעט את הכל, הייתי מוכנה לנסות שוב.

למרות שבכל פעם מחדש אני אומרת שזו הפעם האחרונה שאני מנסה ללכת לעוד מתקשר/קורא בכף היד/קוראת בקפה וכו', הסכמתי לנסות שוב, כי מה כבר יש לי להפסיד?

השתדלתי לא לנסוע עם ציפיות גדולות מדי, כדי לא להתאכזב שוב, ולקוות שאולי הפעם יש פה משהו, ואם זה יעזור, ואפילו מעט, אז היה שווה.

החלטתי שאני הולכת על זה

ערן הסתכל עלי ואחרי פחות מדקה אמר שיש לי הילה חיצונית בצבע "כחול דהוי" והילה פנימית בצבע אדום. בקיצור, כמו שכבר ידעתי בעצמי - אני בחורה מתוסבכת, לא יציבה, שנוטה בין כחול לאדום.

יומנים אישיים נוספים:
"מה יקרה אם אקבל התקף אפילטפי ברמזור?"
"אני לא חולת מחמד"
מיומנה של נגמלת מעישון
נורית פלג מתמודדת עם נכות
"הרופא קרא לי משוגעת"
"לא נשארת לחבק אותי בלילה"
יש חיים אחרי הפציעה הנוראית

הוא אמר שיש לי "נפש של אומן" (קרי: נוטה למצבי רוח קיצוניים, לא מאוזנת, נוטה לרגש ולא להיגיון וזקוקה למתח באופן תמידי), ומצא שה"חבילה הרפואית" שלי מגיעה מ"המון מתח עצבי" ושכל מה שצריך לעשות זה "לאזן את המתח בגוף".

בשביל לאזן את המתח הזה, הוא נתן לי כדורונים קטנטנים שבתוכם תמצית הפיתרון המיוחל. הוא אמר שהחוץ והפנים שלי הם שני דברים שונים לגמרי ושדאגות העולם כולו כאילו מונחות על כתפיי, ואיך אני יכולה בכלל להיות בריאה עם מעמסה שכזו?

ערן שאל אותי אם יש לי שאלות, ולמרות כל התהיות פתאום לא היה לי מה לשאול. כי מה בדיוק אני אשאל אותו? איך מצליחים לא לחשוב ולא לפחד, ולמה דווקא אני? כי נראה לי שהתשובות לכל השאלות האלה לא נמצאות אצלו.

יצאתי משם בתחושה מוזרה, לא ידעתי מה לחשוב ואם להאמין. לא ידעתי אם לטפח תקוות ואם כמו בכל הסיפורים המדהימים ששמעתי, גם כאן יקרה משהו.

כבר אמרתי, אני לא שוללת שום דבר, ומה כבר יכולים להזיק לי כמה כדורים לבנבנים קטנטנים? אני הולכת על זה, ואם זה יצליח, אני מבטיחה לנסוע שוב את כל הדרך עד סוף העולם כדי להגיד לערן תודה.

לפרק הקודם ביומנה של שירה
לפרק הראשון ביומנה של שירה
ליומנים אישיים נוספים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר