"האם הוא יודע שאין לי גבולות?"

עוד לפני הטיסה, כבר ב"שרוול" המטוס החמיא לי נעם על הופעתי. ואני בליבי חושבת שהבן אדם לוקה במחלה כלשהי: אחרי שעות בדיוטי פרי ועשרות כוסות קפה וסיגריות, איך יכולה בחורה להיראות טוב? מה עובר עליו? התחמקתי ושאלתי מתי האח המדובר שלו חוזר מהטיול מחו"ל והאם הוא בנוי לקשר רציני?

זה תמיד עובד אצל גברים לא? הם רק שומעים את צירוף המילים "קשר" ו"רציני" ובורחים כאילו האחוריים שלהם בוערים. זה מה שתכננתי, שאולי ככה הוא ייבהל וירד מהרעיון המופרך להכיר לי את אח שלו.

"בתחילת החודש הוא חוזר. אל תדאגי אני לא אשכח, הוא בחור על הכיפאק" הבטיח נועם. הוא כנראה לא מבין כלום, הנעם הזה, חשבתי. ומי בכלל משתמש במושג "על הכיפאק?" מה אנחנו באייטיז?

במטוס התיישבתי ליד עמוס ,כראוי למארחת (גדלתי בבית מזרחי כבר אמרתי?) על הטיסה עצמה אני לא ארחיב רק אציין בקצרה שלמזלי אימא ארזה לי את תפילת הדרך ושאכלתי לפני.

במהלך הטיסה מניתי לעצמי את כל היתרונות בלהיות בחורה יחידה מבין שלושה גברים במהלך הסופ"ש, ואז הבנתי ששופינג לא בא בחשבון - טוב לפחות רכשתי מספיק סיגריות לחודשים הקרובים. נעם, שהגיע לשיחה קצרה, נשאר והתיישב לידי. נרדמתי . ובאמת, באמת שלא התכוונתי להניח ראשי עליו, ואולי זה קרה כי ממש נמנעתי מלהניח אותו על אותו עמוס שישב בצידי השני. אבל זה קרה. אני מקווה שלא נחרתי ....

בדרך למלון חשתי ביד המלטפת את ראשי. "בבקשה", התפללתי לבורא עולם, "תעשה שזה לא יהיה עמוס". זה מה שחסר לי עכשיו. לדחות את הבן אדם הכי חשוב בנסיעה הזו. הסתכלתי ונרגעתי. זה היה נעם, כולו מחויך. האם זה רמז למה שהולך לקרות בסוף השבוע?

המלון היה מפואר משדמיינתי. אם אמרתי שאני שונאת את העבודה שלי אני חוזרת בי. נכנסתי לחדר וקפצתי על המיטה (מסורת זו מסורת). שמיכת פוך נוצות? בבית של אמא אין פוך נוצות. וגם שלוש כריות מסודרות בשורה. במיטה שלי נכנסות בקושי שתיים עם נבי ארנבי. בירכתי את הבוס שלי רק בבנים זכרים.

כמה רגעים לאחר מכן דפיקה על הדלת - נעם. "אנחנו בחדר שלי שותים קצת את רוצה לבוא?" שאל. "שאני אגיד לא לאלכוהול?" עניתי והתייצבתי בחדרו. גם עמוס הצטרף להילולה.

בתוך תוכי רציתי להיות איתו לבד - שילכו כולם. במחשבה שנייה שהות איתו לבד לא תניב שום תועלת: אין לו מושג מה אני חושבת עליו, ועל אח שלו. הלכתי לישון עייפה, אך מרוצה (איך אפשר שלא עם הפוך הנעים הזה).

בבוקר למחרת, תוך כדי הנסיעה לנקודת הביקור הראשונה שלנו, נועם אחז בידי. למה הוא עושה את זה? זה ברשימת המשימות שלו - "להתעלל בעמית בסוף השבוע?"

פעמים נוספות במהלך הנסיעות המשותפות הוא אחז בידי, ספק מהרצון להתחמם, ספק מהרצון לבחון את גבולותיי. הוא כנראה לא קרא את סיפורי הקודמים על יישובים נידחים ופשפשים. הרי לי אין גבולות!

בואי אלי לחדר

יום שישי שעת צהרים. אחרי טיולים רגליים מפרכים בעיר ואפילו משחק באולינג אחד מוצלח שבו עמוס הצטיין במיוחד באופן תמוה (הייתה לו עין עצלה...), ניצלתי את הזמן לאיחוד מתוק נוסף עם שמיכת הפוך נוצות בחדרי.

צלצול טלפון - זה היה עמוס. "נו עושים משהו? משעמם" הוא שאל. "אני לא יודעת מה איתך אבל אני מנמנמת", עניתי לו. האם כתוב לי על המצח מדריכת טיולים? בחור מבוגר בארץ זרה מאבד את היכולת לשעשע את עצמו?

"אני אדבר עם נועם ועופר ואראה מה התכניות", עניתי והתכרבלתי בחזרה, מתפנקת, עד שהגיע צלצול נוסף. "עדיין לא התקשרתי לנעם, תיכף מחזירה לך תשובה" נבחתי בתקיפות לשפופרת. "זה נועם", אמר הקול. אופס...

"מה את ישנה", הוא שאל. "אני, מה פתאום ישנה" עניתי בלי היסוס, מקלפת את הפוך מעליי. "מה את עושה?" המשיך . רואה טלוויזיה בשפה זרה? חשבתי, אבל עניתי "קוראת ספר". אולי הוא יחשוב שאני מלומדת.

"אתה?", שאלתי בחזרה, "גם... רוצה לבוא?" תוך שניות התקלחתי ושמתי עליי סוודר גדול, ששידר 'לא השקעתי, אבל בכל זאת באתי במראה הסקסי'. נעם שכב על המיטה עם ספר עבה.

"מה אתה קורא?" התעניינתי והתיישבתי לצידו, רחוק ככל האפשר - שלא יהיו טעויות. נועם הוא אמנם הדבר הכי קרוב לבן זוג פוטנציאלי שמצאתי בשנים האחרונות, אך בל נשכח שהבחור נשוי פלוס חבילת אגוזי מתוקה, הלא היא בתו.

פרק הבא של עמית יעלה בקרוב

לפרקים קודמים נוספים:
התנזרות והעיר בת ים
לעולם אל תתחילי עם גבר תפוס
במדים, מול 400 חתנים פוטנציאליים
מחשבות זימה במטווח
למה נפרדתי מהחבר הפסיכי שלי



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר