המחלה עשתה אותי מאושרת

יש מקומות בחיים שאתה עוצר ומסתכל סביב: על מה שהשגת, על מה שהפסדת, על מה שנהיית, על מי שאיתך, על מי שלא, על העולם שבנית.

היו הרבה פעמים בשש השנים האחרונות שקיללתי ארוכות את אלוהי הפסיכיאטריה והמאניה דיפרסיה ואת כל הרכבת המטורפת הזו של למטה למעלה ושוב למטה. והיו גם הרבה פעמים שלא.

כל אותם אנשים, שמתבוננים בי בחיוך של רחמים, לא מבינים עד כמה זכיתי בכך שאני חולה ועד כמה המחלה הזו עשתה אותי מאושרת. קראתם נכון- מאושרת.

כן - אני יודעת כמה יש לי לאבד, כן - אני חיה על הקצה, כן - אני יודעת איך מרגיש החושך הזה ודווקא בזכות כל אלו, ולא למרות, אני יודעת עד כמה הצד השני של המטבע הוא בעל ערך ועד כמה הוא לא מובן מאליו.

אנשים שאינם חווים את זה, מה שמכונה "בריאים", מתרגלים בצורה מסוימת ליופי ולנוחות של החיים ובגלל זה הם מפסידים הרבה פעמים את העונג שברגעים הקטנים שאינם חוזרים על עצמם.

אני, דווקא בגלל שאני מכירה את עומק התהום, נשארתי באיזשהו קסם ששמור לילדים, מכיוון שאני למדתי על בשרי עד כמה הרגעים האלו הם לא מובנים מאליהם.

הרי בסופו של דבר, המחלה הזו גרמה לי להפסיק לברוח כל פעם שקשה. היא גרמה לי להפסיק לצפות ש"מישהו" או "משהו" יפתרו לי את כל הבלגן ויבנו לי חיים של גן עדן. היא הפכה אותי למעין פניקס, עוף חול שבונה והורס את עצמו.

המחלה שלי גרמה לי להבין שהכוח להרוס את עצמי הוא שלי בלבד, ורק אני בכל העולם המטורף הזה מסוגלת ואחראית לכך. יחד עם זאת, היא גם נתנה לי את הבסיס לפתח ולרכוש כלים לבנות את עצמי בכל פעם מחדש קצת אחרת, חזקה יותר אם תרצו.

דרך המחלה וההבנה שלי אותה ואת עצמי בתוכה גיליתי שיש בתוכי יותר אומץ וכוח ממה שחשבתי אי פעם. דרך האשפוזים והמגע המתבקש עם אנשים חולים זכיתי להכיר כמה מהחברים היותר טובים שלי, שהחזיקו אותי כשאני לא יכולתי להחזיק את עצמי.

"זה כל הקסם"

דרך כל שבעת מדורי הגהנום על מסדרונותיהם, אגפיהם ודלתותיהם גיליתי גם את עצמי, את הקסם שקיים בחיים האלו, את היכולת ליהנות שוב, לשמוח משטויות של מה בכך. גיליתי את היכולת לעוף מבלי לפחד מנפילה, את החיים בלי הפחד מההתקף הבא, את הצחוק והכעס והבכי והכאב של החיים ולא של התקפי המחלה.

גיליתי מה חשוב לי, מה עושה לי טוב, מה החלומות שלי, ואם להשתמש בקלישאה- גיליתי גם את עצמי- אחרת, מפוכחת, צינית והרבה הרבה יותר חזקה ואמיתית.

אני לא יודעת איך היו נראים החיים שלי בלעדיה, והאמת? כבר הפסקתי לנסות לנחש. זה לא ממש מעניין אותי. היום אני מי שאני- לטוב ולרע, והיא חלק ממני. היא חלק מהכאב והכעס והצער בדיוק כמו שהיא חלק מהשמחה והחיוך שלי.

המחלה שלי קירבה אותי למקום הכי קרוב שקיים למוות, והיא גם נתנה לי את הכוח לבקש את החבל שימשוך אותי החוצה. מה יהיה מחר לא אכפת לי, ימים יגידו. אבל אני יודעת שאני מספיק חזקה ושיש כל כך הרבה אנשים ששם, איתי, כשכואב. וזה מה שחשוב.

לפעמים זה מצחיק אותי שכל כך הרבה רגעים של גיהינום צרוף הפכו להיות הבסיס לחיים שיש לי היום. אולי זה המקור לעובדה האבסורדית שהצמחייה הפורייה והטובה ביותר גדלה על אפר הר געש. וזה בעצם כל הקסם, לא?

לפרק הקודם ביומנה של פרח בדיפרסיה
לפרק הראשון ביומנה של פרח בדיפרסיה
ליומנים אישיים נוספים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר