"אביר על עגלה של סופרמרקט"

אימא שלי תמיד לימדה אותי שבן אדם צריך לדעת לדחות סיפוקים. היא בדרך כלל התכוונה לשופינג בקניון, אך לימים אני מבינה שאימא תמיד צודקת.

לאט למדתי שיש דברים בעולם הזה שאני לא אזכה לקבל. אז בילדותי חשבתי שזה יסתכם בבית הבובות שהיא מיאנה לקנות לי או בברבי המזויפת שנאלצתי להסתפק בה, כי היא אמרה לי שאין הבדל בין האמיתי למזויף חוץ מאותם מאתיים שקלים, ואני - מתבוננת בבובה המטופשת, לא מבינה על מה אימא שלי סחה, כי הבובה שהיא קנתה לי נראתה לי עקומה ומכוערת וממש לא דומה לברבי המושלמת שהייתה לרוב הבנות בכיתה.

אל תבינו אותי לא נכון, לא מדובר במקרה סוציאלי שלי כילדה, ומי שגדל בבית מזרחי עם הורים יוצאי המעברה בפרדס כץ, בטח מכיר את המושג שמה שאפשר לקנות בזול אין סיבה לקנות אותו ביוקר...

כבר אז, בגיל שש, החלטתי שלעולם לא תהיה לי ברבי מזויפת ושלעולם לא אתפשר, ושאני לא אדחה את מה שאימא אמרה שאדחה (אוצר המילים שלי היה יחסית מוגבל אז).

אבל הכל נראה אחרת בגיל שש עשרה, כשאת פותחת חשבון בנק ומבינה שעל כל שקל אתה יכולה להרוויח פי כמה בחישוב של ריבית-דריבית עם הצמדות, ואז את מוצאת את עצמך מבלה משמרות לילה בגלידריה היפואית, מקרצפת שירותים.

על דבר אחד סיכמתי ביני לבין עצמי - על גברים לעולם לא אתפשר. ולא, לא מדובר על גברים מהסוג של ס' או פ"צ - הלא הם תת-גברים, זן שטרם אותר על ידי חוקרי האבולוציה. אני מדברת על גבר אמיתי שארצה בקרבתו ובחיבוק שלו לפני השינה, מאלו שאפשר לדבר איתם שעות והם לא החברות שלך מהתיכון (טוב מותר לבחורה לחלום, לא?).

לפי סיפורי עד כה, ניתן להבין שלא התמזל מזלי בחיים, וככל הנראה עדיין לא הגיע תורי לאחד שכזה. למעשה אינני זוכרת אפילו את הפעם האחרונה שבה הרגשתי את אותו מעוף פרפרים באזור הבטן וההתרגשות עליה כולם מדברים.

נכון, יש לציין כי היה לי את הפסיכי למשך שלוש שנים ארוכות מנשוא, וייתכן שאינו מודע לזה עד היום, אבל עם הפסיכי מעולם לא הרגשתי פרפרים, לא חלזונות ולא שאר רמשים - פשוט "זרמתי" (שלוש שנים יותר מדי).

למעשה, מאז תקופת התיכון העירוני בבת-ים סיטי, שבה הייתי מאוהבת עמוקות בבחור שאיתו גם זכיתי להיות כל אותה תקופה, על אף שהלה סירב בכל תוקף לתת לי להעתיק במבחנים בפיזיקה, במתמטיקה או בכל מקצוע ריאלי
אחר בטענה שהוא לא יודע כלום (מניאק, את התיכון הוא סיים כמצטיין ואני בספרותית). אבל אז היינו ילדים, ומה זה ציון בפיזיקה לעומת ערב עם החבר שלך ב"פוצי פיצה".

ומי לא בא?

מחוויותיי העגומות עם גברים הבנתי שאהבה היא אופציה, ובמציאות היומיומית יש לך כמה אפשריות: אחת מהן היא לצאת לאלפי דייטים כושלים ולהבין שאף בחור לא באמת רוצה אותך או שאת ממש לא רוצה אותו, האחרת היא פשוט להשיג לעצמך סיפוקים רגעיים ולנסות להשתדל שלא יהיו מעורבים שם פשפשים.

האופציה השלישית היא פשוט להמתין בסבלנות עד שיבוא אותו אחד עם הסוס. מצידי, ואפשר להודיע לו כבר עכשיו, הוא יכול לבוא על חמור או עם כלב מבחינתי. יודעים מה, שיבוא עם עגלה של סופר שהוא לקח בהשאלה מהקבצן בפינת הרחובות רוטשילד-אלנבי - רק שיבוא!

אבל הוא לא בא.

והחיים שלי שוב נותנים לי סטירת לחי מצלצלת ומודיעים לי שאני את שלי לא אקבל בקרוב, ויעברו הרבה לילות בהם אישן עם נבי ארנבי שלי ולא עם גבר-גבר מסוקס.

ובכל זאת... אומרים שבדקה הראשונה שבה את רואה גבר, את יכולה להחליט האם את מאוהבת בו או לא. מעטים אותם אלו שזכו להבחנה הזו מצידי, אך אותם מעטים שהיו גרמו לי לסבל רב, אחד מהם הוא נועם.

רוצים לדעת אם נועם הוא האביר על עגלת הסופרמרקט? הפרק הבא ביומן של עמית יתפרסם בקרוב.

לפרקים קודמים נוספים:
התנזרות והעיר בת ים
לעולם אל תתחילי עם גבר תפוס
במדים, מול 400 חתנים פוטנציאליים
מחשבות זימה במטווח
למה נפרדתי מהחבר הפסיכי שלי



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר