"לא מאמינה שאני בלי קביים"

אני ליאת, כולם קוראים לי לילוש, אני בת 20 ומתגוררת בצפון. לפני שלוש שנים נפצעתי ובעקבות הפציעה שלי חליתי במחלה עצבית בשם C.R.P.S - מחלה שגורמת לי, בין היתר, לתסמונת הכאב ולאוסטיאופורוזיס. בעצם אני מתמודדת עם מחלה שגורמת לכאבים קשים עשרים וארבע שעות ביממה

רק מלחשוב על זה אני מתחילה לבכות, אני נזכרת בכל מה שעברתי בשלוש השנים האחרונות ואני לא מאמינה שאני כאן היום, עומדת על שתי רגליים והולכת בלי שום עזרה, קביים או מכשירים אחרים. וזה אחרי שנה וחצי בה הייתי על קביים, בלי יכולת ללכת ועם כאב בלתי נסבל מעודף מגע בגופי.

לפעמים אני לא יודעת עם לבכות או לצחוק על מה שקרה לי באותו יום לפני שלוש שנים, ה-22 לספטמבר 2003, היום בו השמיים נפלו מבחינתי...

הייתי באימון בקורס הכנה לצבא. השעה היתה שמונה בערב לערך. תוך כדי ריצה, נתקלתי בבור, נפלתי ונפצעתי. הנפילה לא היתה מיוחדת במיוחד, והיה נראה כאילו נקעתי את הקרסול.

ירון המדריך אמר לי לשכב על הדשא ולהרים רגל, לתת לרגל לנוח מהנפילה. בעזרת ירון ועוד בחור מהקבוצה קיפצתי לי לאזור המנוחה, התיישבתי על הדשא ליד העץ הגדול, ירון סידר לי על מה להרים את הרגל, נשכבתי שם וחיכיתי לסוף האימון.

לאחר שהאימון הסתיים ירון התנדב להסיע אותי הביתה. נעמדתי על רגל שמאל, מנסה להניח את ימין על הרצפה, אבל בכל פעם שהרגל מתקרב לרצפה, הכאב הנוראי הציף אותי. ירון הבין שבהליכה לאוטו אני לא הצליח להגיע, והחליט להרים אותי בידיים.

הגענו אלי הביתה וירון ליווה אותי לדלת אמרתי לו תודה ושמכאן אני אסתדר. נכנסתי הביתה, מנסה לא לצרוח מהכאבים. התקשרתי לאחי שהיה בבית הסמוך ואמרתי לו שיבוא לעזור לי, הוא שאל אותי למה, ואמרתי לו שיבוא ויראה בעצמו.

אחרי דקה נכנס אחי אל הבית וראה אותי שוכבת על במיטה בחדרי מתפתלת מכאבים, הוא שאל אותי מה קרה אז אמרתי לו: "תוריד את הנעל, ותראה".

הוא הוריד לי את הנעל שלי מרגלי הימנית, שתק לרגע ושאל: "דיברת עם ההורים?", עניתי לו ש"לא, הם לא עונים לי". ירון אמר שהוא הולך רגע אל הבית שלו והוא כבר חוזר.

לא עברה דקה ואבי התקשר ושאל מה קרה, סיפרתי לו. אבא אמר לי להתקשר לי להתקשר למד"א שיבואו לקחת אותי לבי"ח. לאחר מספר דקות הגיע האמבולנס, והנהג אמר לי שזה נראה לו כמו פריקה ושבר, ושצריך למהר ולנסוע לבית החולים.

נסענו לבית החולים בני ציון שבחיפה, בנסיעה דחופה שברקע הצרחות שלי מלוות את הסירנה. בבית החולים נפגשתי עם הורי. את הבכי והצעקות שהיו באותו לילה לא הכרתי, את הכאב העז לא הרגשתי מעולם. הכאב היה נורא עד כדי כך שלא הצלחתי לנשום.

בבית החולים האחיות של המיון אשר ראו את הרגל שלי והתערבו ביניהן על מידת הנזק שנגרם לקרסול. האורתופד של המיון שלח אותי לצילום רנטגן. בצילום לא ראו כלום, אבל על הרגל ראו הרבה - היה לי שטף דם בצבע שחור על כל הצד החיצוני של הרגל שלי.

"אין לך כלום", אמר האורתופד שהסתמך על צילומי הרנטגן, "מקסימום מתיחת רצועות ותוך ארבע ימים מקסימום חמישה ימים של מנוחה הכל יעבור". אמרתי לעצמי שהוא רופא ובטוח הוא יודע מה לעשות. "נקשיב לו, מה כבר יכול להיות?"... הלוואי ולא הייתי מקשיבה לאותו רופא, אולי היום הכל היה שונה.

הפרק הבא ביומן של ליאת יעלה בקרוב

לאתר העמותה למאבק בכאב בישראל



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר