"להיכנס לניתוח בלי הכנה נפשית?"

שתינו עמדנו, כשפנינו מופנות אל החלון, צופות לנוף המדהים של חיפה, לים הכחול, לבתים הקטנים, לחיפושיות הקטנות שנוסעות. אמרתי לאיילת (שם בדוי): "תנשמי עמוק, תשאפי ותנשפי, תדמייני את הרוגע, כשאת משקיפה על הים. תדמייני את הכחול, ששוטף אותך ומרגיע אותך."

לאט לאט איילת נרגעה, והייתה מוכנה להיכנס לניתוח באוזן. כצפוי, איילת הייתה לחוצה וחרדה לקראת הניתוח. ממש כמו כל אדם אחר, שחש לחץ כשעומדים לחתוך בסכין מנתחים איבר בגופו. אך איש לא הרגיע אותה, איש לא טרח לעצור ולהסביר לה מה עומד לקרות.

נער חמוד נכנס למחלקה של אף אוזן גרון. שמו אורי (שם בדוי). על פניו מבט עצוב. הוא התיישב מול הטלוויזיה. אביו התיישב לידו. התקרבתי אליהם ופתחתי בשיחה. אביו סיפר שאורי אמור לעבור למחרת בבוקר ניתוח שתל, והוא שותק. האב דואג מאד, ואינו יודע מה עובר על אורי, למה הוא שותק?.

סימנתי לנער והצגתי את עצמי: "שמי לינוי. שלשום עברתי ניתוח שתל". אי אפשר היה לפספס את העובדה הזו, כי ראשי היה מוקף בתחבושת. "מתי אתה עושה את הניתוח?" "מחר", ענה אורי. "איך אתה מרגיש עם זה?", "לא יודע", ענה אורי. שאלתי אותו שאלות ושיתפתי מה עבר עלי, ובהדרגה אורי נפתח, והחל לספר על עצמו.

אורי הוא תלמיד בכיתה ה'. הרבה חברים שלו כבר עשו את ניתוח השתל, ולכן גם הוא. הוא לא יודע אם זה יעזור לו או מה יקרה בהמשך.

ישבתי איתו והתחלתי להסביר לו את כל התהליך שיעבור מחר, מרגע שייכנס לניתוח ועד שייצא, כולל התחושות שיכולות להתלוות לתהליך. "יתנו לך כדור לטשטוש, ישימו אותך במיטה ויקחו אותך למעלית, שתרד לקומה 2. שם המרדים יכניס לך מחט ליד, ואז, תוך כמה שניות, אתה תירדם. כשתתעורר, תראה שראשך מוקף בתחבושת.

בהתחלה תרגיש מטושטש, אתה אולי תקיא או תרגיש חולשה, אך למחרת תרגיש הרבה יותר טוב". אורי בלע את מילותי בקשב רב. שני מקרים אלו עוררו בי מחשבות לגבי הכנת אנשים לניתוח.

הלחץ של המנותח משפיע על המנתח

מאחר ועברתי את ניתוח השתל בעצמי, היה לי חשוב להעביר את הידע הלאה להסביר, להרגיע, לנחם, לעודד. במקרים האלו הרגשתי שמילאתי את תפקיד המרגיעה המחלקתית.

ואני שואלת - אם לא הייתי שם, מי היה ממלא את התפקיד הזה? מה עושים כל המנותחים, שעוברים ניתוח שתל שבלול? מי מסביר להם? מי מרגיע אותם? מי מלווה את ההורים?

כל העניין הטכני של הניתוח משפיע על התחושות, וברור לי שלאנשים חרשים חשוב לדעת מה עומד לקרות, כדי להיערך לכך מבחינה נפשית.

כפי שסיפרתי באחד הפרקים הקודמים, בניתוח שלי המרדים דיבר אלי כשבד הסתיר את שפתיו. למזלי לא נלחצתי, אבל מישהו אחר יכול להילחץ שבעתיים, כשהוא כבר לחוץ לקראת הניתוח, ואינו מצליח להבין מה אומרים לו.

אין לי תשובות ברורות. האם ניתן להציב בכל מחלקה אדם שיסביר, ירגיע וילווה את המנותחים ובני משפחותיהם? אולי אדם כזה נחוץ לא רק בניתוחים של שתל שבלול, אלא בניתוחים בכלל?

אולי משפחה חרדה צריכה לעשות ליווי אישי עם מדיטציה, דימיון מודרך ושיחות עד רגע הכניסה לניתוח? כי משפחה רגועה משפיעה גם על המנותח, ואם הוא רגוע אז סיכויי ההצלחה טובים יותר.

לפרק הקודם ביומנה של לינוי
לפרק הראשון ביומנה של לינוי
ליומנים אישיים נוספים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר