"האם לוותר על החלום שלי?"

אני זוכרת איך הייתי לפני שנה. בדיוק התחלתי את העבודה במילבת, שנראתה לי נחמדה וחשובה, אך הרגשתי שאני מתפשרת. לא היתה זו בדיוק עבודת מידענות והשכר היה יחסית נמוך. זו לא הייתה עבודת החלומות שלי, אף כי היא סייעה לי להגשים חלום ילדות, הוצאת ספרי לאור.

בפרקים הקודמים כבר תארתי לכם את כל התהליך שעברתי, כולל ההצפה בפורומים, הפנייה להוצאות האור והקמפיין הגדול למכירת 500 עותקים ברכישה מוקדמת. לבסוף הספר יצא כבר ובחנויות ואפילו הבנתי שנמכרו די עותקים, אז אני בהחלט מאושרת. אבל מה עכשיו?

מבחינה אישית, באופן מפתיע מאוד טוב לי. הקשר שלי עם יוסי מתקדם יפה ומעבר למצופה. אתמול בדיוק דיברנו על זה. מצחיק לחשוב עד כמה בהתחלה שנינו לא היינו מעוניינים. המרחק היה הגורם עיקרי, אך בינינו לבין עצמנו היו עוד דברים.

עכשיו, לאחר תקופה מסויימת, אנחנו ביחד, מאוהבים ומאושרים, ממש כנגד כל הסיכויים, ואפילו רואים עתיד מבצבץ באופק. אני מודה - לפני שנה ממש לא חלמתי שאגיע לקשר כזה טוב, אבל הנה אפילו הצלחתי להפתיע את עצמי.

מבחינה בריאותית, היתה תקופה גרועה וארוכה שכללה חום, בחילות, כאבים ותוצאות בדיקה לא טובות. לא ידעו מה זה וכל הבדיקות שעשיתי לא גילו כלום. לא הצלחתי להירדם בלילות, מה שהוריד לי את המוטיבציה לאפס. רק לאחר טיפול באנטיביוטיקה כללית, ה-ל-ל-ו-י-ה, הסיוט נגמר וחזרתי לעצמי עם חיוך ענק על הפנים.

מבחינה תעסוקתית, אני קצת פחות מסופקת. חשבתי שלהשתלב בכתיבה יהיה פשוט בהרבה אך זה לא כך. מהר מאוד גיליתי שבעיתונים מעדיפים עיתונאים משלהם ובאינטרנט, כמה שאני מתלהבת שכל פעם יש לי מקום חדש לכתוב בו, אני רואה שתמיד זה רק תמורת קרדיט וכסף אין בזה. אז מה עושים?

את עבודתי במילבת כבר עזבתי. הבנתי שאני עכשיו בתקופה מתאימה למצוא את עצמי וגם להתפשר כספית, שכן אני עדיין גרה עם ההורים ואין לי הרבה הוצאות. בשנה הבאה אני מתכננת לעזוב את בית ההורים ועד אז אצטרך עבודה מכניסה, אך בינתיים מותר לעקוב אחרי החלום.

האם לוותר על החלום?

אז מה אני עושה בנידון? קודם כל כמובן שולחת קורות חיים לכל מקום אפשרי. לא רק למודעות, אלא לכל ארגון או חברה שנראים לי רלוונטיים: ארגונים לאנשים עם מוגבלויות, חברות המעניקות שרותי תוכן, פורטלים ועוד. בינתיים, לצערי, זה לא הניב תוצאות.

לארגונים כנראה אין מספיק תקציב והחברות תמיד מחפשות אנשים עם יותר ניסיון או שבוא נודה, הצורך שלי בעבודה מהבית לא מקלה על העניין.

מה שמבאס, פעם חברה כן רצתה שאכתוב כתבה והתוצאה לא הייתה טובה. למה? כי לא הרגשתי טוב ובקושי הצלחתי להתרכז במשחקי סוליטייר. כשחזרתי לעצמי רציתי לפנות אליהם שוב, אבל נתקלתי במכשול נוסף - מתברר שלא רק אני לקיתי בוירוס, אלא גם ידידי הטוב ביותר - המחשב.

כל הקבצים והכתובות נעלמו כלא היו, כך שלא הייתה לי דרך ליצור קשר. למזלי, הכתבות והספר השני (אליו אגיע עוד מעט) שרדו.

ניסיתי גם לפנות למערכות מגזינים ועיתונים. הצגתי את עצמי ואת הסיפור הנלווה על הספר והצעתי לכתוב טור אישי או כתבות חברתיות. בטלפון כולם נשמעו נלהבים והפצירו בקורות חיים, אך מהתלהבות לעבודה? אתם יכולים כבר לנחש לבד.

במערכת עיתון מסויימת אמרו שאין להם מקום לכתבים אבל שלחו אותי לכתבת אחת שלהם לצורך כתבה עלי ועל והספר. עד שהצלחתי לתפוס את הכתבת, היא הייתה בטוחה שמותחים אותה ובכך תם הסיפור.

אפילו ניסיתי לפנות לעבודה בטלויזיה. אוקי, אולי זה קצת פחות מתאים לי, אבל מה כבר יש לי להפסיד? מקסימום לא יענו וזה אכן מה שקרה.

זהו, אני מניחה. חשבתי גם אולי להיות סופרת במשרה מלאה. אפילו התחלתי לכתוב כבר את ספרי השני, אך משום מה אני לא מצליחה להגיע לזה, וכשאני כבר שם - אני מרגישה חסומה.

אני ממשיכה להתלבט לגבי העתיד. אולי כדאי לוותר הפעם על החלום ולהתפשר? אולי לעסוק בתחום פחות מושך ואת הכתיבה להשאיר כתחביב? מה דעתכם?

לפרק הקודם ביומן של נורית
לפרק הראשון ביומן של נורית
ליומנים אישיים נוספים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר