"יש לי חלום לעשות רישיון"

ניידות היא חלק שגרתי ומוכר לכולם. רוב האנשים למעשה מקבלים אותה כמובן מאליו ולא מודעים לחשיבותה. הרי כידוע, מרגישים בצורך של משהו רק כאשר אותו דבר חסר. רוב האנשים הם בעלי רישיון נהיגה, וכשצריכים להגיע למקום זה או אחר פשוט נוהגים. אף אחד לא לא מרגיש כמה הרישיון זו מתנה.

אני, כבחורה עם מגבלויות, לא רואה זאת כך - רישיון הנהיגה נראה לי כחלום רחוק, שספק אם יתגשם. ראייתי לא מספיקה וכל זמן שיש לי יובש בעין, לא נראה שאוכל לטפל בה ואין סיכוי שאוכל לנהוג. עבורי להגיע ממקום למקום זה דבר לא מובן כל-כך, אפילו די בעייתי.

כך חשים רבים מהאנשים עם המוגבלויות. להם הניידות קצת יותר מורכבת ואף מי שיכול לנהוג, הוצאת הרישיון הינה תהליך בעייתי בהרבה ומצריך הרבה הליכים, טרטורים והמון, אבל המון, סבלנות.

בתור התחלה, יש לגשת למכון לבטיחות בדרכים. צריך להוכיח למשרד התחבורה שאתה אכן כשיר לנהוג ומצב בריאותך לא מגביל אותך. כך שאדם נכה מוצא עצמו ביום מפרך במכון, בו צריך לעבור בדיקות שונות, מבחנים והרבה בירוקרטיה. יום זה יהיה מפרך ומייגע. ולצערינו, זהו רק השלב הראשון.

במידה ואכן תם השלב הראשון בהצלחה ומודיעים לך (בחגיגיות) שאתה רשאי לנהוג, אתה ממשיך הלאה וכעת פונה לוועדה בביטוח לאומי לאישור זכאות לקצבת הניידות וכן הלוואה לרכישת רכב.

שלב זה יכול להיות קצר יותר, ומצריך רק לחכות בתור פעם אחת, לקבל אישור ולהמשיך הלאה. אך יכול להיות שהנושא יתעכב מכמה סיבות. אחת מהסיבות - לעתים לא ישר מאשרים לך אחוזי ניידות, ועליך להתחיל במסכת הערעורים שיכולה להמשך זמן רב, רב מדי.

מומלץ לא להתייאש, שכן כרגיל (לפחות מניסיוני) מקבלים בסוף את הערעור ואתה מקבל אישור. סיבה נוספת לעיכוב התהליך, אם אתה נמצאת כשיר אך צריך רכב מותאם: רכב עם מנגנון ידני ועזרים נלווים או אפילו ואן עם מנוף. כאשר מוצאים אותך זכאי, עליך להתחיל לפנות לחברות הרכב המתאימות ולקבל הצעת מחיר. הצעת מחיר, שביטוח לאומי צריך לאשר.

כאשר, בשעה טובה ומוצלחת, נמצאת זכאי והשלבים הראשונים תמו, אתה רשאי להתחיל ללמוד נהיגה. גם לימוד הנהיגה אפשרי דרך ביטוח לאומי (דבר טוב החוסך לך כסף רב), אך גם מאריך את התהליך, שכן אז צריך לפנות למורה נהיגה מיוחד לנכים.

בגלל המחסור במורי נהיגה כאלו, השיעורים נמשכים זמן רב ורק ללאחר לפחות עשרה שעורים אתה רשאי לעבור טסט. לעיתים כל התהליכים הללו לוקחים כמעט שנה.

את הסיוט הזה עוברים רק נכים אשר נמצאים כשרים לנהיגה. מי שלא נאלץ להתמודד עם דבר לא קל בהרבה, עם תחבורה ציבורית.

זאת תחבורה ציבורית, זאת?

בעבר לא היתה בכלל מודעות והתחבורה הציבורית היתה מאוד רחוקה מלהיות נגישה. באוטובוסים לא היה פתח רחב מספיק ועם הרבה מדרגות, הרכבת גם הכילה מדרגות, התחנות לא היו נגישות וכך הלאה. התחבורה הציבורית ממש לא עמדה לשירות הנכים.

מאז היתה התקדמות, היתה חקיקה וחוק הנגישות פותח. נכון לעכשיו כל אמצעי התחבורה צריכים להיות נגישים לנכים. אבל בין חקיקה למציאות, הדרך עוד ארוכה.

נתחיל ברכבת. הרכבת אמורה כבר להיות נגישה לכולם וכן התחנות. בתור עובדה אני יודעת שזה לא נכון. עבורי זה מתבטא רק במרחק קצת גדול מידי מן הרציף ומדרגה קטנה.

לנכים בכסאות גלגלים זה מעל ומעבר. נתחיל בעובדה שאין מספיק תחנות נגישות. להגיע לרציף כרגיל מצריכה הרבה עליה וירידה במדרגות, כולל ברציף עצמו. לעתים יש "מכשולים" והרציף אינו חלק לגמרי. בעיות אלו כבר לא מאפשרות להגיע לחלק מן התחנות.

בתחנה גם אמורה להיות עזרה. עובד רכבת צריך להיות מוכן לקראת הנוסעים הנכים ולסייע בעליה לרכבת. במציאות זה ממש לא כך. הרבה פעמים בדיוק חסר מישהו ולפעמים פשוט לא אכפת.

לוח הזמנים גם מטעה רבות וזה מביא אותי לבעיה חמורה ביותר, עליה פעם התארגנה עצומה. אני ניהלתי את פורום נכים באחד האתרים ויותר ממשתמש או שניים התלוננו שכאשר נכה צריך להגיע לרכבת, יש עליו להודיע לא פחות מעשרים וארבע שעות על הגעתו. הרכבת לא תמיד מוכנה לנכים, רק אם מודיעים מראש, וגם אז לא תמיד.

עכשיו אני מגיעה לאוטובוסים. כולם יודעים איך האוטובוסים והסטנדרט שלהם רחוק מלהיות נגיש. אומנם, ישנם כבר אוטובוסים נגישים - אוטובוסי נידרפלור, שהינם רחבים יותר, נמוכי רצפה ועם רמפה מאחור להכנסת נכים בכסאות גלגלים.

אוטובוסים אלו יקרים יותר ולכן אין מספיק מהם בשימוש. האמת, שלי יש בכלל בעיה לנסוע באוטובוסים, עקב סחרחורות. גם לדעתי חסרות תחנות. אני, לדוגמא, גרה באזור והתחנה רחוקה מביתי ומגיעה בעיקר רק לתחנה מרכזית, המצריך שימוש לפחות בשני אוטובוסים.

אלו עוד אפשרויות נותרות? המוניות. נסיעה במוניות מאוד יקרה. בתור מישהי שנוסעת בעיקר במוניות, אני מודעת לכמה שהן יקרות. למעשה כאשר אני נוסעת להפגש עם חברה, עולה לי רק 100 ש"ח לנסוע. מיותר להגיד שרוב הקיצבה שלי מבוזבזת על הנסיעות.

מלבד זאת לא תמיד מוכנים להסיע נכים. כאשר חזרתי מחו"ל עם משפחתי הייתי עם כסא גלגלים. נהג מונית שהוצע לנו, טען בכעס שאין לא מקום לכסא. אני גם זוכרת שחבר שלי הזמין לו מונית, ובגלל קולו הלא ברור לא התייחסו אליו. גם אני פעם נתקלתי בתגובה שלילית כי חשבו שאני עובדת עליהם.

לסיום רק אומר שבינתיים הכי נוח לי כאשר אני נוסעת עם חברות או משפחה. מובן שזה רחוק מלהיות פיתרון מושלם.
החלום על רישיון מבצבץ כל פעם כשאני צריכה להגיע למקום כלשהו.

לפרק הקודם ביומנה של נורית
לפרק הראשון ביומנה של נורית
ליומנים אישיים נוספים
למידע נוסף על התחבורה לנכים בארץ, אני מזמינה אתכם לבקר באתר נגישות ישראל



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר