"בית הקברות הפרטי שלי"

בית הקברות הפרטי שלי מלא מצבות של אנשים שפעם היו המון בשבילי והיום הם רק שם, זיכרון, טעם ישן. את בית הקברות הזה בניתי אני בעצמי דווקא בתקופות שלא הייתי עצמי, כשהמחלה השתלטה וההיגיון נעלם.

אתה אף פעם לא חושב על ההשלכות של המעשים ושל האמירות שלך. אתה לא חושב על כלום מעבר לצורך המיידי והלא מוסבר לעשות מעשה, להגיד משהו. לפעול, בלי לחשוב מה יהיה המחיר ומי יפגע מכך.

בית הקברות שלי מלא באנשים מדהימים, מצחיקים, תומכים. אלה אנשים שיסקרן אותי לדעת מה יקרה איתם עוד חמש או עשר שנים, כי יש בהם כל כך הרבה ואני יודעת שהם יגיעו לבסוף למקום בו הם חלמו להיות.

לפעמים אני עוד חושבת עליהם, על כל אותם אנשים שפעם היו חלק כל כך חשוב ומהותי מהחיים שלי והיום הם תזכורת מפחידה וכואבת למחיר שאני משלמת על המחלה.

הכי קל היה להגיד "אה, נו עזבו, עשיתי את זה בהתקף, לא הייתי בפוקוס. זה לא אני זה המחלה" או "אני בכלל חולה אז מותר לי לרדת מהפסים, אתם יודעים".

אבל האמת היחידה והכואבת היא שמי שעשתה את המעשים האלו הייתה אני. גם אם לא ממש הבנתי, גם אם לא ממש חשבתי, גם אם כפראפזה "הקול היה קול המחלה והידיים ידי פרח בדיפרסיה" - זה עדיין הייתי אני. לכן האחריות היא עלי, למרות הכל.

למילים יש הרבה כוח

אני כל כך מבינה את אותם אנשים, הרי זה כל כך קשה להבין שיש כמה פרח בדיפרסיה, לא אחת. אני מודה שהאינטנסיביות של החיים עוזרת לך לא לחשוב על זה, אבל יש ימים שפתאום אני כל כך צריכה אותו, שאני מתגעגעת לחיבוק שלה, שהם כל כך חסרים לי.

אבל איך שלא נסובב את הסיפור הזה, הסטירה תמיד תגיע כל פעם מחדש: יכול להיות שגם אני הייתי מגיבה ככה. האחריות לכך היא שלי והם הלכו כדי להגן על עצמם, כי כמו שג'ימי אמר לי בשיחה האחרונה שלנו "בלה מותק, אני אוהב אותך אבל אני לא מסוגל להתמודד איתך".

וזה כואב. זה כואב כל פעם מחדש. לדעת שאני גרמתי להם לכאב אחרי כל מה שהיה בינינו, לדעת שאני במו ידי החרבתי מערכות יחסים שהכניסו כל כך הרבה אושר לחיים שלי.

גם אם מעולם לא סיכנתי או פגעתי באף אדם פיזית, הפגיעה הייתה לא פחות אמיתית וכואבת, כי בין אם נרצה להודות בכך ובין אם לא, למילים יש כוח. המון כוח. הרבה מעבר למה שאנו מעריכים ביום יום.

אני לא מצפה למחילה, שלא תבוא, או לנקמה, שיתכן ותגיע יום אחד. אם אני מצפה למשהו, זה אולי להבנה שבדיוק כמו שהם שילמו את המחיר- גם אני משלמת אותו עד היום.

אין פה השוואה של הכאב שלהם מול הכאב שלי, אלא רק תקווה שלמרות כל הכאב, הכעס, האכזבה והעלבון הם יזכרו ולו חלקיק מכל מה שחלקנו בינינו. כי היה שם הרבה טוב.

לג'ימי, אגרול, חיזבי, יאיא, ו-דודו, אם פעם תקראו את זה.

לפרק הקודם ביומן של פרח בדיפרסיה
לפרק הראשון ביומן של פרח בדיפרסיה
ליומנים אישיים נוספים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר