הפרידה מהפסיכי. שנה אחרי

אחרי שחזרתי משירות מילואים שארך כחודש, בו ביליתי בלילות בין גינות ציבוריות ומרכזי ספורט בצפון הארץ, כשאני ניזונה מטונה ותירס ומתפללת לאלוהים שנסראללה לא יפיל עליי איזו קטיושה, הבנתי שהחיים קצרים מדי בכדי לבזבז אותם על השירות הצבאי, קריירה שאינני מחבבת ועל לימודים לתואר ראשון שנכפו עלי באמצעות איום מנישול הירושה המשפחתית.

תקראו לזה צירוף מקרים, אבל היום שהשתחררתי מהמלחמה היה התאריך המדויק בו נטשתי לפני שנה את חבר שלי (שזכה מאז לכינוי "הפסיכי"), בשדה התעופה בפרו.

וגם אז, כמו היום, הרגשתי תחושת שחרור עצומה שאין לתארה במילים (אבל אני בכל זאת אנסה לתאר). אם את הפגישה שלי עם יריב, מש"ק הקליעה המסוקס, הישוותי לסצנה מסרט אמריקאי דל תקציב, אז הפרידה מהפסיכי היתה סצינה מסרט תורכי באותו התקציב בערך, אפילו פחות.

אחרי תקופת נצח שבה את עם מישהו (בשבילי שלוש שנים זה נצח), תקופה שבה את מביטה בו בהתמוגגות מחטט באף ולהאמין שמדובר בשירה, למזלי התעשתי (אחרי הכל, אני לא נינט). אומנם באיחור של שלוש שנים, אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא...לא?

רבאק, כמה כבר עולה תיק של מצלמה?

אני זוכרת את עצמי בשדה התעופה של לימה בפרו, בתור להפקדת המזוודות שהיו כבדות פי שניים ממשקל גופי (אפילו אחרי הסטייקים של בואנוס איירס), עם מוצ'ילה על הגב ועם עוד מזוודה עמוסת מתנות המתגלגלת בעצלתיים מאחורי.

בזמן שעמדתי שם, מנסה לשמור על שיווי משקל, תוהה לעצמי איך זה שהפרואנים עדיין לא הבינו שאנגלית היא שפה בינלאומית, התבוננתי בפסיכי, יושב לו על ספסל סמוך, מחשב כמה פזוס אני חייבת לו על נרתיק המצלמה שאיבדתי לו בשוגג.

הכל קרה באותו טיול למצ'ו פיצ'ו, המקום שאצלי זכה בכלל לכינוי "משו טיפשו", כי הרי זה לא הגיוני שאדם שפוי בדעתו ישלם מאה וחמישים דולר כדי לנסוע ברכבת ישנה, ואז עוד לעלות על אוטובוס עמוס נוסעים לעייפה, כאלו שגורמים לך להבין שלזיעה יש ריח שונה בכל מדינה. זה בדיוק הרגע בו אתה מבין שעליך לפשפש בכל תאי המוצ'ילה שעל גבך ולברך את אימא שלך שהתעקשה לארוז ספר תהילים ותפילת הדרך. רגע, סטיתי מהנושא.

נכון, אני מודה, זה היה חוסר אחריות משווע מצידי להניח, ולו לרגע, את נרתיק המצלמה של בן זוגי האהוב, בעודי מדברת עם אמא של הדגנרט (שתחייה), שצלצלה לנייד, מנסה לאתר מה מהמילים שהיא אומרת בעברית ומה בצרפתית.

את הרגע בו הבין הפסיכי שהנרתיק אבד לו בין אבני "המצ'ו אמו" לא אשכח לעולם. הרגשתי כמו ילדה שחיטטה בארנק לאבא שלה והחליטה לקשט את שטרות הכסף שהיו שם, כי ש"י עגנון נראה לה חיוור מדי.

מרגע התקרית ועד שדה התעופה לא דיברנו. ככה הוא החליט. את התקשורת בינינו ביצענו דרך עוברי אורח פרואנים מבולבלים או חברים משותפים ומתוסכלים.

כל הפצרותי עלו בתוהו. הוא סירב לקבל כל נרתיק אחר שביקשתי לקנות לו, שלא נדבר על גינוני החיבה שלי, אותם ביטל באחת. ואני, שחברותי הטובות נמצאות מרחק שתי יבשות ממני, מנסה להבין מה עשיתי שהיה כל כך נורא.

וכך הוא ישב, עם פנקס פתוח ומחשבון, וחישב את שער הדולר, וכמה ריבית עליו לקחת לי על אובדן הנרתיק הארור. "מאה ושלושים דולר", אמר בשביעות רצון, "ויתרתי לך על הפרשי ההצמדה למדד. אה, והוספתי את הסנדוויץ' אבוקדו שקניתי לך אצל הזקנה אתמול".

הפשלתי את שרוול הג'ינס ושלפתי את הסכום מהגרב האלסטית שנחה על רגלי בשלושה החודשים האחרונים (וקיבלה את ההטבעה של סמל המדינה מהדרכון שהוחבא שם). "בבקשה", סיננתי, "קח את הכסף שלך".

"תגעגעי אלי?", הוא שאל בלי שום בושה. "כן, בטח שאתגעגע", עניתי במעטה של ציניות. איך אוכל שלא להתגעגע לאותו בחור שנטש אותי מול מועדון באמצע הלילה, מאחר וברוב חוצפתי כעסתי על כך שאיחרנו בשעתיים לזוג חברים, כי לא הסתדר לו השיער, והחולצה השלישית שלבש לא תאמה לגרביים?

וכך עליתי למטוס בוכייה. אולי משום שהיו אלו הדולרים האחרונים שלי, אולי בגלל שאני עולה על מטוס פרואני שרק אלוהים יודע אם אני גם ארד ממנו ואולי היו אלה דמעות של שמחה על כך שלא אצטרך לראות אותו לפחות בחודשיים הקרובים.

כשנחתתי באותו לילה כדי לתפוס טיסת ביניים לפריז ומשם לישראל, נחמץ ליבי על הפסיכי, שבטח נותר לבדו בחדר בית המלון הזול שבו שהינו, בוהה בתקרה וחושב עלי. זה לא קל פתאום להיות לבד, חשבתי.

מצאתי טלפון ציבורי והחלטתי להתקשר, מנצלת את אחרוני המטבעות שהיו עמי. "הי מאמי", הייתי אופטימית, "הרגע נחתתי, איפה אתה? מה? אני לא שומעת", שאלתי בפליאה. "אה, אל תשאלי", שמעתי אותו צורח, "אני במסיבה מטורפת, משו לפנים, חבל לך על הזמן". (האם ציינתי כבר שהפסיכי היה גם ערס?)

השיחה נותקה...

עמדתי שם, מתבוננת בשפופרת, ומבינה שלא נותר לי ולו מטבע אחת כדי להתקשר למישהו ולבכות לו. אז שוטטתי בשדה התעופה החשוך, תרה אחרי ספסל שיראה לי מספיק נוח לשנת לילה קצרה עד הטיסה הבאה, מתפללת שאף עובד ניקיון לא ימצא אותי מושכת.

הטיסה לארץ היתה ארוכה אך מלאה בתובנות:

1. אייר פראנס חייבים להחליף שף.
2. לראות שרק 2 בדיבוב לצרפתית זה לא משו.
3. אמא תמיד אומרת "יש עוד הרבה קרפיונים בבריכה, זה הכל עניין של זמן".

היום, אחרי שנה, אני מבינה שהקרפיונים ברחו מהגיגית, הזמן חולף ומצוקת הגברים שאינם הומואים/נשואים/תפוסים רגשית נמצאת באינפלציה נוראית, וברגעים של ייאוש אני כבר שוקלת ברצינות להירשם בזהות בדויה לאתרי הכרויות.

לפרק הקודם ביומן של עמית
לפרק הראשון ביומן של עמית: התנזרות והעיר בת ים
ליומנים אישיים נוספים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר