"בחורף אני מדמיינת שהכל בסדר"

בשבוע שעבר ירד גשם זלעפות, גשם כזה של חורף שהעיר אותי מהשינה אל כבישים רטובים וריח של התחדשות.

האוויר התמלא בקרירות הנעימה שחיכיתי לה כל הקיץ ואפילו ברגעים אלה ממש, בעודי כותבת, מנשבת אלי מהחלון רוח של סתיו. נכון שעדיין לא מדובר בחורף, וגם ימי השרב עדיין לא חלפו, אבל בהחלט יש למה לצפות.

רק לפני כמה חודשים כתבתי כאן על הקיץ שהתחיל, על הקושי שלי להתמודד עם התקופה הזו, והנה הוא כמעט חלף ואפשר כבר להרגיש את החורף שעוד מעט יהיה כאן. לצערי אני לא יכולה להגיד בשמחה שהזמן הזה עבר מהר ושלא היה נורא כמו שחשבתי, כי באמת שהקיץ הזה היה קשה.

אני מניחה שגם לכם לא היה קל בתוך החום והלחות והזיעה שלוותה השנה גם ברוחות מלחמה. אז על אחת כמה וכמה בשבילי, כל יום מחדש ניסיתי למצוא שיטות חדשות להסתיר כמה שיותר בלי לסבול מהחום, ותודה לאופנת הצמידים, השרשראות ושאר האקססוריס שהצילו בשבילי את הקיץ הזה...

עם החורף מגיעה אלי אופטימיות נעימה. הגשם כאילו מנקה את הכל לקראת העתיד. שוב אני יכולה להתרפק בשמחה על סוודרים, סריגים, צעיפים וכובעים, ובאותם רגעים לדמיין כאילו הכל בסדר.

ואולי יש משהו מנחם בעובדה שישנם כמה חודשים בשנה שבהם מותר לי להרגיש פתאום קצת "נורמלית" ואפילו אם זה לזמן קצר. חבל שאין בארץ קצת יותר חורף וקצת פחות קיץ.

היכולת "להתכסות" במהלך החורף עושה אותי שלווה יותר, שמחה יותר. ושלא כמו רוב האנשים שאני מכירה, דווקא בחורף אני מלאת שמחה ואנרגיה ואופטימיות וככל שהקיץ מתקרב זה הולך ודועך.

ואז זה יצא החוצה

בעקבות הגשם ניהלתי השבוע שיחה עם חברים בעבודה על השאלה המהותית - מה עדיף, קיץ או חורף? אני כמובן התעקשתי על החורף. החברים הנדהמים היו חייבים לשמוע הסבר מניח את הדעת למוזרות הזו שלי.

ואז מצאתי את עצמי חושפת את האמת, מספרת על הסיבה להעדפה המוחלטת שלי את החורף על הקיץ, ומספרת על היומן שלי פה, משהו שלא הייתי מעיזה לעשות עד לא מזמן.

אם הייתי חושבת על זה ומתלבטת אם לספר או לא, סביר להניח שלא הייתי מספרת. אבל זה פשוט יצא, בלי לחשוב יותר מדי, והרגשתי שזה באמת בסדר.

ובאופן מוזר אפילו הרגשתי קצת גאווה על מי שאני ועל היכולת שלי לכתוב את הסיפור שלי. אז נכון שלא פרסמתי מודעה על לוח המודעות אבל סיפרתי שאני כותבת.

חברים לעבודה הם אנשים שאנחנו רואים יום-יום, לפעמים יותר מהחברים הטובים שלנו או מהמשפחה, ומצד שני קשה להגדיר את סוג הקירבה אליהם, ועד כמה באמת הם מכירים את מי שאנחנו באמת.

במקום עבודה לא תמיד קל לפתוח את כל האמת על עצמך, כשיש עוד המון דברים אחרים להתעסק בהם, ובמידה מסוימת כל האנשים האלה נמצאים באותו מקום לגמרי במקרה ומכורח הנסיבות, ואם יש לך מזל, אז הצלחת למצוא שם גם חברים אמיתיים.

אז מסתבר שלפעמים גם מי שנראה לנו שהוא אולי לא הבן אדם הכי קרוב, גם מי שאולי נדמה לנו שישפוט אותנו, גם מי שאנחנו חוששים להיחשף בפניו, יכול להתגלות כחבר טוב או סתם כבן אדם מבין ומפרגן.

לפעמים הפחד להיחשף יותר נורא מחשיפה עצמה ואחרי שעוברים את הפחד הזה מרגישים הרבה יותר טוב, ויש תחושה של הקלה ושל רגיעה.

והנה, יש כבר עוד כמה אנשים שמכירים אותי עכשיו הרבה יותר טוב, ויודעים את ה"אמת האיומה" חברה אחת מקסימה אפילו חיבקה אותי חזק דרך תגובה ביומן וריגשה אותי באמת.

ושום דבר לא קרה, ואף אחד מהם לא מסתכל עלי אחרת פתאום, ואם כן, אולי דווקא לטובה. והחורף כבר תכף מגיע, ויש הרגשה שדברים טובים עומדים לקרות.


לפרק הקודם ביומן של שירה
לפרק הראשון ביומן של שירה
ליומנים אישיים נוספים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר