"האירוע הגורלי ששינה את חיי"

תקופת גיל ההתבגרות שלי היתה תקופה של בלבול ותהייה. היה לי קשה למצוא את הזהות האישית שלי, שכן הייתי ה"לא שומעת" היחידה בבית הספר, וגם לא ידעתי אם אני נחשבת כבדת שמיעה או חרשת.

לא הכרתי את שפת הסימנים, ולא הצלחתי להבין את הידיים המתנופפות. חברי היו אנשים שומעים בלבד, ולא נפגשתי עם חרשים.

האם אני מזוהה עם השומעים? לא ממש. פעמים רבות פספסתי מה הם אומרים, שכן הם מדברים מהר מידי, מסתירים את השפתיים עם הידיים או מסובבים את הראש לרגע. תמיד חשתי בודדה בקרבם. אז עם מי אני מזוהה?

גיל ההתבגרות שלי היה מלווה בסערות פנימיות וחיפוש עצמי, שנמשכו עד לשנה הראשונה שלי באוניברסיטה. נקודת המפנה בחיי התרחשה באותו מקרה גורלי, ששינה אותי לתמיד.

באותה שנה הוקמה עמותת "המכון לקידום החרש" במטרה לסייע לסטודנטים חרשים וכבדי שמיעה במוסדות להשכלה גבוהה. המכון ארגן מפגש של כל הסטודנטים החרשים וכבדי השמיעה בארץ, ושם, בפעם הראשונה, נפגשתי עם אנשים דומים לי. מצד אחד "לא שומעים טוב", ומצד שני, מדברים בצורה ברורה ומובנת.

היכרתי כמה בנות כבדות שמיעה, והחלטנו לצאת לטיול משותף ליומיים. הטיול הזה היה נקודת המפנה שלי - במשך יומיים כל אחת מאיתנו שפכה את כל קורות חייה, סיפרה על הבדידות מול החברה השומעת, על הבדידות מול האנשים החרשים.

באותו טיול נפל לי האסימון, והבנתי סוף סוף מי אני: אני לא שומעת, אני לא חרשת - אני כבדת שמיעה! על פי ההגדרות המקצועיות, אדם חרש הוא מי שיש לו ירידת שמיעה חמורה עד עמוקה, אופן התקשורת העיקרי שלו הוא שפת הסימנים, והוא רואה עצמו שייך לקהילת החרשים או שקהילת החרשים רואה אותו כחלק ממנה.

אדם כבד שמיעה הוא מי שיש לו ירידת שמיעה קלה עד חמורה, אופן התקשורת העיקרי שלו הוא השפה העברית המדוברת, הוא לא רואה עצמו כחלק מקהילת החרשים וגם קהילת החרשים לא רואה אותו כחלק ממנה.

בין חרשים לכבדי שמיעה יש הרבה דעות קדומות

ההגדרות אינן חד-משמעיות, ויש שונות רבה בקהילה. למרות שאני מוגדרת כחרשת מבחינת הירידה בשמיעה העמוקה, אופן התקשורת העיקרי שלי הוא השפה העברית. את שפת הסימנים למדתי בשלב מאוחר יותר בחיים, כשפה נוספת.

מאז אותו טיול חל בי שינוי. לאחר שגיליתי את זהותי, הרגשתי רגועה יותר, והצלחתי לקבל בהבנה את עולם השומעים ואת עולם החרשים.

מאז חלפו שנים, ואני עובדת ב"מכון לקידום החרש" עם נשות מקצוע חרשות, בהן - גל ומירית. ביחד כתבנו ספר בשם "הדרך שלנו - זהות ומעברים בחיי אדם חרש וכבד שמיעה". העבודה המשותפת על הספר ניפצה את כל הדעות הקדומות שהיו לנו אחת לגבי השניה, על חרשות ועל כבדות שמיעה.

בהתחלה, מירית וגל חשבו שאני "סנובית" בגלל שאני מדברת ברור, שאני נורא חכמה (לא אכחיש...), שאני רוצה להיות רק עם שומעים, ולא נאה לי להיות עם החרשים. אני חשבתי על מירית וגל, שהן מסכנות, שלא מדברות ברור ושצריך לעזור להן.

במהלך הכתיבה הרבינו לצחוק על הדעות הקדומות שלנו, ושמחנו על כך שמצאנו הרבה דברים משותפים בינינו. למדנו שכולנו בסירה אחת, והבנו שיש אנשים חרשים וכבדי שמיעה מדהימים, בעלי אישיות נהדרת, חכמים, אינטליגנטים, הדוברים שפת סימנים מרתקת וזהו עולם ומלואו.

אני מודה על הזכות הנהדרת לעבוד עם אנשי מקצוע חרשים וכבדי שמיעה. אגב, גם לאחר ביצוע ניתוח השתל, זהותי נשארת כפי שהייתה - כבדת שמיעה. אמנם השמיעה שלי השתפרה, אך ברגע שאני מורידה את המכשירים, אני חוזרת להיות אני.

לאתר סלע - אתר החרשים וכבדי השמיעה בישראל

לפרק הקודם ביומן של לינוי
לפרק הראשון ביומן של לינוי
ליומנים אישיים נוספים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר