"למה מגיע לי העונש הזה"

יום כיפור בשבילי הוא יום של הרהורים. זהו יום בו אנחנו עוברים תהליך של חרטה ושל סליחה, יום של תפילה למישהו או משהו למעלה, שישמע אותנו ויסלח לנו על כל הדברים הרעים שעשינו.

כששואלים אותי אם אני מאמינה באלוהים, אני עונה שכן. אני מאמינה שיש איזשהו כוח למעלה ש"מנהל את העניינים", שקובע אם ניוולד כך ולא אחרת, ומחליט שהדברים יקרו כמו שהם קורים.

אבל גם האמונה הזו מתערערת לפעמים, כי אם באמת נמצא שם "מישהו" גדול שכזה, אז למה הוא קבע שאני אהיה כמו שאני? אני אשמח לשמוע את ההסבר שלו. לא יכול להיות שכל זה מגיע לי. אולי פעם מזמן, בגלגול אחר, עשיתי משהו נורא ועכשיו אני נענשת עליו, אבל למה מגיע לי עונש על משהו שעשיתי כשהייתי אדם אחר לגמרי?

בעבר הייתי צמה בכל יום כיפור. אולי בגלל האמונה שבאמת ה"מישהו" הזה רואה אותי ויודע שגם אם אני לא שומרת על כל המצוות שאנשים החליטו עליהם מתוך הכתוב לפני מאות, אם לא אלפי שנים, יש בי בכל זאת משהו שמאמין בו, אולי בגלל ההרגלים שספגתי בבית ואולי מתוך איזשהו פחד ותחושה שגם אם זה לא יועיל, בטוח שזה לא יזיק.

יש משהו מטהר בצום. מין תחושה של ניקיון פיזי ונפשי, גם אם זה רק פסיכולוגי, הצום מעניק לי תחושה של התחלה חדשה.

לפני שנתיים, כשהתרופות נכנסו בסערה אל חיי, נאלצתי להפסיק לצום ביום כיפור. מצד אחד יש בכך הקלה מסוימת, אני יכולה לוותר על הצום ולהרגיש "בסדר" עם עצמי. אך מצד שני, הייתי מוותרת על התענוג של התלות בתרופות ומוכנה לצום אפילו פעמיים בשנה (אם לא יותר).

היום, אני מנצלת את השקט של יום כיפור למחשבות (ולא שבמשך כל השנה אני לא עושה את זה) ובפנייה למעלה, אל מי שמסובב את העולם. אני פונה אליו בשאלות שאין להן תשובות, שאלות שיש בהן את כל הכאב שמצטבר במשך השנה.

אני מנסה להבין למה הוא נתן לי את ה"חבילה" הזאת שתהיה איתי תמיד, אבל אולי יש לו סיבות משלו, ומי אני בכלל שאוכל להבין אותן.

"הלוואי ויכולתי לצום ולהוריד מעלי את העול הזה"

מישהו סיפר לי פעם סיפור על "חבילות" כאלה, ומראש אני מתנצלת בפני מי שכתב או סיפר את הסיפור על כך שאני לא זוכרת מי הוא ועל כך שאולי לא דקדקתי בפרטים.

הסיפור הולך ככה: "לפני אלפי שנים, במדבר, היו באים בני ישראל בזמן התפילה ומתלוננים בפני אלוהים. לכל אחד היו טענות משלו על הצרות שלו, כל אחד היה מתלונן ובוכה ושואל את אלוהים למה הוא גורם לו לסבול.

יום אחד פנה אלוהים לבני ישראל והורה להם להגיע אחרי התפילה למקום מסוים בשעה מסוימת, וציווה שכל אחד יארוז את כל הצרות שלו בחבילה ויביא אותה איתו.

כולם הגיעו בשעה שנקבעה, עם החבילות שלהם. עכשיו, אמר להם אלוהים, כל אחד ייקח את החבילה שלו ויזרוק אותה אל השמיים, ואת החבילה שתיפול לידיים שלו בחזרה, הוא ייקח וילך הביתה. כולם הסתכלו אחד על השני וחזרו הביתה עם החבילות שלהם".

לכל אחד מאיתנו יש את החבילה שלו ואף אחד לא מושלם. הרי, לא היינו רוצים להחליף בינינו את הצרות והקשיים, ואולי זו הסיבה שהשאלות הן מיותרות, כי דרכו של העולם נסתרת מאיתנו וכנראה שלכל דבר יש סיבה.

יום כיפור הוא ההזדמנות שלנו להסתכל על מה שיש לנו ועל מה שאין לנו, להגיד תודה על מה שיש, ולהשלים עם מה שאין. הייתי רוצה שהדברים ייראו אחרת, שיום צום ותפילה ובקשה ותענית יוכלו להסיר מעליי את העול שרובץ עליי, אך הלוואי וזה היה כל-כך פשוט.

למרות שהמציאות ברורה, אני מרשה לעצמי להמשיך להתפלל בתוך תוכי שאולי אולי מישהו למעלה ישמע ויבין שזה לא באמת מגיע לי ויעשה משהו קטן בשבילי ויותר אני לא אבקש שום דבר, לעולם.

לפרק הקודם ביומן של שירה
לפרק הראשון ביומן של שירה
ליומנים אישיים נוספים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר