"הם צעקו. אני לא שמעתי"

אין ספק, שתקופת הלימודים ביסודי ובתיכון חישלה אותי והכינה אותי לקראת העולם הגדול. מאחר והייתי מוקפת בתלמידים שומעים, הייתי חייבת להיות המסבירה הבית ספרית לאיך זה להיות לא שומעת", ולעמוד על כך שלא יוותרו עלי וגם אני אוכל להבין ולהשתתף.

בשיעורים ישבתי בשורה הראשונה, כדי לקרוא את השפתיים של המורה. המורים ידעו מראש שהם צריכים לעמוד מולי, אך היו מורים שהיו רגילים לדבר תוך צעדות ברחבי הכיתה, ואני הייתי צריכה לסובב את ראשי 180 מעלות, כדי לעקוב אחר השפתיים שלהם.

אבל גייסתי את כל התלמידים לטובתי, וברגע שהמורה הייתה יוצאת משדה הראייה שלי, כל הכיתה הייתה שואגת: "המורה, היא לא רואה אותך". באותו אופן, גם כשהמורה המשיכה לדבר תוך כדי כתיבה על הלוח, וגבה היה מופנה אלי, הצעקה "המורה, היא לא רואה את השפתיים שלך", הרעידה את קירות הכיתה.

אחת המורות הייתה בעייתית במיוחד. לא עזרו כל הצעקות. היא שוב התנצלה ושוב הסתובבה בין הטורים ושכחה לעמוד מולי.

כדי לפתור את הבעיה ולמנוע ממנה להסתובב בין הטורים, גיבשתי רעיון מקורי - ביקשתי מכל התלמידים לשים את התיקים שלהם במעברים, כך שהמורה (שהייתה די מבוגרת) לא תוכל לדלג ביניהם ותיאלץ לעמוד מולי. הרעיון עבד!

מורה אחר נהג ללמד כשהוא יושב, משעין את מרפקיו על השולחן ומשלב את ידיו כך שהן הסתירו את השפתיים. כל אחד מהשיעורים שלו היה משחק של "הורדת ידיים" - בכל פעם שהוא הרים את הידיים אל שפתיו, ביקשתי שיוריד אותן.

הוא היה מתנצל מיד, מוריד את הידיים ואחרי כמה דקות, בלהט ההוראה, שכח ושוב עלו המרפקים לשולחן, הידיים שולבו והשפתיים הוסתרו. כך המשיכנו לאורך כל השיעורים, הוא מעלה את הידיים ואני מורידה לו אותן.

לפעמים יש גם יתרונות בלהיות "לא שומעת"

למורה אחר היה זקן. זה היה מקרה אבוד, כי לא היה סיכוי לראות את שפתיו מבין שערות הזקן, ולא העזתי לבקש שיגזוז מעט את השערות שסביב השפתיים.

במקרה שפספסתי משהו מדברי המורה, התלמידה שישבה לידי הייתה מתרגמת לי את דבריו, או את שאלות התלמידים. היא תרגמה בלי קול, ונעזרה בכתב או בהזזת השפתיים.

לא פעם ניצלנו את המצב כדי לספר חוויות, בזמן שהמורה חושבת שהתלמידה השנייה מתרגמת לי את דבריה. במקרים שהחברה לא הגיעה לבית הספר, מיד נמצאה לה מחליפה, כך שמעולם לא ישבתי לבד.

בזכות העובדה שקיבלתי את עצמי כ"לא שומעת" (לא ידעתי אז להגדיר אם אני חרשת או כבדת שמיעה) ולא התביישתי בלקות השמיעה, הסביבה הייתה מודעת לכך ועזרה לי רבות. אין ספק, שיש יתרונות ב"לא לשמוע", כי תמיד היה מישהו שישב לידי והרעשים מסביב לא ממש הפריעו לי.

זה מזכיר לי מקרה שקרה לי לפני שנים. הלכתי לקופת חולים, וראיתי אנשים מתווכחים וצועקים. נכנסתי ישר אל האחות וכשיצאתי, ראיתי את עיניי האנשים נעוצות בי. מסתבר, שהם התווכחו מי ייכנס לאחות, ואף צעקו כשראו אותי נכנסת אליה, אבל אני לא שמעתי.

לפרק הקודם ביומן של לינוי
לפרק הראשון ביומן של לינוי
לסלע - אתר החרשים וכבדי השמיעה בישראל
ליומנים אישיים נוספים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר