"כשאני שרה אני מתנתקת מהמחלה"

כבר כמעט נכנסת השנה החדשה והיא מביאה איתה התחלות חדשות ותקוות וחלומות. כשמתחילה שנה חדשה אנחנו מבטיחים לעצמנו הבטחות: שנהיה אנשים טובים יותר, או בריאים יותר, או שמחים יותר.

גם אני קיוויתי שהשנה אני אוכל להתחיל בדרך חדשה, דרך שתמיד רציתי בה אבל תמיד דחיתי אותה כי לא הייתי בטוחה שאני מספיק טובה, או שזה המקום בשבילי, או שזו ההחלטה הנכונה לתת את כל כולי בשביל משהו שנראה כמו אגדה.

אבל השנה, בשונה מכל השנים הקודמות החלטתי לנסות את זה באמת, לעשות הכל כדי להגשים חלום וללכת בדרך שתמיד חלמתי עליה, למרות כל הספקות והשאלות והקשיים, כי כל סיכון הוא גם סיכוי ובחיים, כמו שאני כבר יודעת ממזמן, אין תעודות ביטוח.

תמיד אהבתי לשיר, לא ידעתי אם אני מספיק טובה אבל השתדלתי תמיד למצוא את המקום בו אוכל לעשות את זה. בלהקה של בית הספר, בשיעורי פיתוח קול ובמקהלה של האוניברסיטה.

כשאני שרה, במידה מסוימת אני מתנתקת מכל מה שקורה מסביבי, וגם מהכאב והתסכול היומיומי שנובע מהמחלה. השירה היא סוג של בריחה לעולם אחר, שבו אני כמעט מישהי אחרת לגמרי. ואולי בגלל כל אלה היה חשוב לי כל-כך לעשות את הצעד הזה.

תמיד קיוויתי בלב שיום אחד אני אלך בדרך הזאת, שיום אחד יהיה לי אומץ לעשות עם זה משהו אמיתי, ואולי אפילו לשיר שירים משלי, כאלה שאני כותבת כבר הרבה זמן.

השירים שאני כותבת הם בשבילי סוג של "יומן אישי" כי בסופו של דבר, מה שיוצא החוצה הם הרגשות והתחושות שלי, החוויות שאני עוברת והרבה מאוד מכל אלה מושפעים מהמחלה.

"הוא נראה כמו פקיד"

בשנים האחרונות חלמתי על לימודים בבית-ספר רימון ("בית-ספר לג'אז ולמוסיקה בת זמננו") וקינאתי בכל מי שידעתי שלמד שם וקיוויתי שאולי יום אחד יהיה לי את האומץ ללכת על זה, ללכת עד הסוף עם מה שנראה כמעט דמיוני. אז בזמן האחרון תפסתי את האומץ.

החלטתי ללכת למבחני קבלה לביה"ס. בלבי לא ממש האמנתי שבאמת זה יקרה, כי כל-כך הרבה אנשים מוכשרים למדו שם, אנשים שתמיד נראו לי הרבה יותר מתאימים ממני, ויש המון דברים בתחום הזה שאני לא ממש יודעת, ובעצם אני באה כמעט בלי שום רקע וכל האחרים מתעסקים במוזיקה הרבה זמן, כל הזמן.

אבל הרגשתי שאני חייבת לפחות לנסות, ולדעת שלא נתתי לחלום לחמוק, ושאם אני לא אנסה לעולם לא אדע מה הפסדתי. אז שינסתי את מותני, את מיתרי קולי ואת הסרעפת והתכוננתי למבחנים.

אחרי ששנים לא שרתי בפומבי, הגעתי מלאת חששות למבחן. הבוחן שישב מולי נראה כמו פקיד בבנק ולא כמו מוזיקאי ולמרות שקיוויתי, לא היה שום דבר מנחם או מרגיע במבט שהוא נתן בי. למרות הרעד והפחד וההתרגשות, אמרתי לעצמי: "יהיה מה שיהיה", ושרתי.

יצאתי משם בתחושה שכנראה זה אבוד, שהקול שלי רעד, שחרקתי, שזייפתי, שלא ידעתי שום דבר. בראש שלי כבר וויתרתי, ואמרתי לעצמי שלפחות ניסיתי, ואני יודעת שעשיתי הכל בשביל לנסות להגשים את החלום ושכנראה זה לא היה צריך לקרות.

שבוע אחר-כך הגיע בדואר מעטפה ופתחתי אותה כמעט באדישות, יודעת כבר מה יהיה כתוב שם. אבל הבלתי ייאמן קרה - התקבלתי!! ברגע הראשון לא האמנתי שזה אמיתי. אז קראתי את המכתב שוב ושוב, ושוב, רק כדי להיות בטוחה שאני לא חולמת.

ברור לי שהדרך לא תהיה פשוטה, כי אני מגיעה לשם כמעט ללא ניסיון, כשמסביבי אנשים שכל חייהם התעסקו במוסיקה, והם מנגנים ושרים וכותבים מאז ומתמיד. אבל אני מאמינה שעם הכלים שאני אקבל אני אגיע למקום שתמיד חלמתי עליו.

מעבר לכל הקשיים הברורים מאליהם, קיים חשש אחד קטן, שגם כאן, כמו בכל מקום כמעט, המחלה שלי תשפיע עלי. ואולי ביום מן הימים, כשאני ארצה לעלות על הבמה, המחשבה של 'אם יראו' ו'מה יגידו' תרחיק אותי משם ותפחיד אותי, עד כדי כך שאני לא אהיה מסוגלת לעשות את זה. אני מקווה שזה לא יקרה.

אני מלאה בהתרגשות לקראת השנה החדשה, שבאמת מביאה התחדשות ותקווה להגשמת חלום. אני יודעת שיידרשו ממני כוחות ומאמץ, אבל אני מוכנה לתת את כל מה שיש לי ואפילו יותר מזה. כי מה לא עושים בשביל להגשים חלום?

לפרק הקודם ביומן של שירה
לפרק הראשון ביומן של שירה
ליומנים אישיים נוספים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר