"לא האמינו שאני לא שומעת"

התינוקת שכבה על המיטה, מקשיבה לצלילי המוסיקה המתנגנים ברדיו. אמה קוראת לה מהמטבח, עושה לה קולות וצלילים, והתינוקת ממלמלת בשמחה, נהנית לשמוע את קולה של האם.

החודשים חלפו, והתינוקת כבר בת שנה. לפתע היא הפכה לפסיבית, דוממת, גונחת ועל ראשה הופיעו פצעים. האמא, שלא הבינה מה קרה, פנתה מיד אל רופא המשפחה שנתן תרופה ואמר "זה יעבור".

לאחר יום-יומיים, כשהמצב לא השתנה, הזעיקה האם רופא שדרש לקחת את התינוקת למיון בבית חולים, שם ניתן האבחון: דלקת קרום המוח.

לאחר כחודש של אשפוז, חזרה התינוקת הביתה בריאה. היא זחלה להנאתה על הרצפה, והאם קראה לה והשמיעה צלילים, אבל התינוקת לא הגיבה. התינוקת זאת אני, לינוי. ומאז אני חרשת.

המחלה פגעה בשתי אוזני ויש לי חרשות עמוקה. ההתמודדות לא היתה פשוטה. בהתחלה, הרכבתי מכשירי שמיעה בשתי אוזני, כי באוזן שמאל נותרו לי שרידי שמיעה איכותיים, שאפשרו לי לנצל את המקסימום של מכשיר השמיעה.

איך חרשים מתמודדים במלחמה, בלי לשמוע חדשות?
יופי שיש חג האהבה, אבל איך חוגגים כשיש מלחמה בצפון?

אוזן ימין, לעומת זאת, לא הפיקה דבר ממכשיר השמיעה, כך שבמהלך השנים פשוט הורדתי אותו ואמרתי, שזו אוזן לקוסמטיקה בלבד.

נ' לנחיריים

מיד כשגילו את החרשות הופניתי למיח"א, שם קולטים ילדים עם לקויות שמיעה מגיל ינקות עד גיל 6. עד היום אני נזכרת בהנאה בשיעורים עם קלינאית התקשורת במיח"א, שלימדה אותי לדבר.

איך לומדים לדבר בלי לשמוע? כדי ללמוד להגיד את האות נ', למשל, ביקשו שאשים אצבע על האף, קרוב לנחיריים, וארגיש את רטט ההגייה דרך האף, כך ידעתי שאני הוגה נכון.

כדי ללמוד את האות פ', הניחו פיסת צמר גפן על כף ידי, ואני הייתי צריכה להעיף אותה עם הגיית האות. אם היא עפה - סימן שהגיתי נכון את האות.

אימוני השמיעה והדיבור במיח"א תרמו רבות לבהירות הדיבור והבנת הדיבור שלי. העובדה שבינקותי שמעתי במשך שנה שלמה והמוח שימר זיכרון שמיעתי, תרמה אף היא.

בזכות כל אלה, תמיכת המשפחה וההשקעה הגדולה של הורי, בגיל ארבע כבר ידעתי לקרוא, ונהגתי לקפוץ לספריה של הגן כדי לקרוא עוד ועוד ספרים.

למרות החרשות, למדתי בבתי ספר רגילים, והסביבה הטבעית שלי היתה סביבה של "שומעים" - כל בני המשפחה שומעים, בבית הספר כולם שומעים, חברים שומעים, ורק אני - היחידה שבעצם לא שמעה טוב. זו כנראה, התשובה לשאלתם של רבים שלא האמינו שאני לא שומעת, שהיו שומעים אותי ותוהים - "איפה למדת לדבר?".

בפרק הבא אספר איך התמודדתי בעולם השומעים לפני השתל, מדוע אני מגדירה את עצמי כבדת שמיעה ולמרות שלמעשה שאני חרשת (לפני השתל).

לפרק הקודם ביומנה של לינוי
לסלע - אתר החרשים וכבדי השמיעה בישראל
ליומנים אישיים נוספים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר