"ואז כבר לא נמשכתי אליך יותר"

"אהבה". היא אמרה לי שהיא רוצה רק אותי. רק אותי היא רוצה. אבל לא קל בכלל למצוא אהבה. בטח שלא לאחד כמוני. "בעיית מעיים" זהו צירוף מילים לא סימפטי במיוחד.

לדבר על שלשולים, כאבי בטן, ירידות ועליות תכופות במשקל ולקיחת כדורים בכמויות מסחריות זה לא נושא השיחה האהוב על אף אחד מאיתנו.

תארו לכם שיש לכם משהו בראש האומר לכם שאתם פחות טובים. פחות טובים מכל אדם אחר. מי תרצה אחת כמוכם? כל מה שהייתם יכולים להיות אילולא...

כל מה שהייתם רוצים להימנע ממנו כי אתם יודעים שזה לא יהיה קל, שתצטרכו להסביר. כל הדברים שהייתם רוצים שייראו אחרת, שיקבלו תסריט שונה מזה שהבמאי בחר.

לי זה תמיד היה בראש. לי זה תמיד הדהד כמו סוג של הלמות תופים עמומות המסרבות לתת מנוח. מה אני אומר להורים שלה? איך אני אתרץ את העובדה שאני רץ לשירותים לעתים כל כך פאקינג קרובות? למה גם את זה אסור לי לאכול? למה צריך לעזוב פתאום באמצע אירוע שרק הרגע התחיל, כי אני "חייב הביתה"? למה לעזאזל אתה חייב להקיא בדיוק בחתונה של החברה הכי טובה שלה? למה אני בקושי גומר מהצלחת בארוחות משפחתיות? זה לא מנומס. מה, לא נאה לו?

אני זה מעל הכל

"הסתכלתי עליך והיית פתאום כל כך שונה. כל כך השמנת בפנים, זה היה מוזר. פתאום לא נמשכתי אליך וזה הפחיד אותי. זה כאילו לא אותו ערן..." זה מה שהיא אמרה לי.

כל הקשרים הרציניים שהיו לי, היו עם בחורות מקסימות. ונפלאות. ובריאות לגמרי. כולן הבינו אותי לגמרי ולקחו את מחלת הקרוהן שלי כסוג של "מיגרנה". זבוב מציק, מטרד קטן ותו לא.

קשיים היו. מחשבות היו. אבל כל הדברים הנוראיים המשתמעים מכך, כל הפלאשבקים המתעוררים להם זה לצד זה במוחי ומנופפים לי לשלום - כל אלה היו ברובם פגיעה ישירה של התסכול שאני עצמי בחרתי לאפשר לו להצליף בגופי.

וברגע שחדלתי מלאפשר זאת, הם נפסקו.

כן, מודה. אני שם את עצמי מעל הכל. אני מרים את עצמי כאן לדרגת אומן וכל-יכול. מזריק לעצמי את המינון המדויק להפליא של אגו והערכה עצמית שאליהם אני כה זקוק. ואני ראוי לו, למינון הזה.

בראייה לאחור, כל המחשבות המיותרות האלה של אז - היו רק סוג של פחד טבעי ומוצדק. אבל לא הגיוני. כי רומנטיקה היא בעיני המתבונן.

ברגע שאין חוף-ים, גבינות ויין משכר, טיולי אופנועים מרטיטי לב ואדרנלין ושדות ומרחבים וטבע מרשים ומרעיד לבבות. הכל מסתכם לו לכדי שתי זוגות עיניים. ומרחב דיבור פתוח המאגד שני בני אנוש משני מינים שונים.

גבר ואישה.

ולכל זוג יש מה שמאחד אותו. בסופו של דבר, למרות הכל ואף על פי כן, זה תמיד מגיע לאהבה. אל תפחדו ממנה. אל תפחדו מעצמכם.

לפרק הבא ביומן של ערן
לפרק הקודם ביומן של ערן
לפרק הראשון ביומן של ערן
ליומנים אישיים נוספים
לאתר העמותה לחולי קרוהן וכוליטיס



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר