"חסנק'ה, אתה לא תשבור אותנו"

תנו לי מנוחה. "צפירת אזעקה נשמעת כרגע בחיפה והקריות... התושבים מתבקשים לרדת למקלטים או להיכנס למרחבים הממוגנים... יש להתרחק מחלונות ומפתחים ולהימנע מלהימצא באזורים פתוחים... מייד נקבל דיווחים לגבי הנפילה האחרונה שכולנו שמענו ממש בזה הרגע... כתבנו מסתובב בשטח ויאתר עבורנו את מקום הנפילה המדויק... הנפילה ארעה באזורים פתוחים ולא נמסר כרגע עדיין על נפגעים... יש להישאר בבתים ובקרבת המרחבים הממוגנים ולצאת אך ורק אם הדבר נחוץ והכרחי... אין להסתובב ברחובות... השאננות היא האויב מספר אחד של כולנו..."

לא נותנים לי מנוחה. אזעקה רודפת אזעקה, שש אזעקות תוך שעתיים... (זה היה שיא של כל הזמנים. יש מצב לגינס? שיא או בירה, לא משנה). אני עולה לדירה, כולי מבסוט שאפשר לחזור לישון. כל הלילה לא ישנתי ולא בגלל אזעקות, אלא בגלל שישבתי לכתוב דברים אלו שהינכם קוראים. תנו לי לישון. אני זקוק לשעות שינה.

המקלט הפך כמעט לבית שני. השכן סידר לנו טלוויזיה עם ערוץ 2 וערוץ 33 (ערוץ ה"הנחיות לגבי השהייה במרחבים הממוגנים והתנהלות בשעת מלחמה"...) ולאחר מאמצים מיוחדים הוספנו גם את הליצנים מרוממה לרפרטואר.

גילינו כל מיני שעונים ישנים שלא עובדים, מתקן לטיהור מים מתקופת אנטיוכוס, מיקרוגל מהתקופה הביזנטית, תמונות ויצירות אומנות שאבד עליהן הכלח ורהיטי נוי ששום נוי לא נשקף מהן. העפנו את כל הזבל וניקינו קצת אבק.
עכשיו ממש כיף לרדת למטה. אנשים נאלצים להכריח אותי בכוח לעזוב ולחזור למעלה לדירה...

המלחמה גורמת לי לתאבון (ותרופת הפרדניזון רק נותנת את הגושפנקא האחרונה). גיליתי טעם חדש ומדהים של אנשור פלאס! ("התוספת שתופסת"...) טעם קפה-לטה. לא קל להשיג, ישנו רק בבתי מרקחת ייחודיים, ודורש הזמנה מראש. אבל שווה את כל המהומה... טעם גן-עדן.

פסק זמן למי שלא מבין. אנשור הוא תוסף מזון משופע בקלוריות שיכול גם לשמש כתחליף לארוחה או כהשלמה תזונתית. מה שקורה אצלי (או אצל כל חולה קרוהן או כוליטיס), זה שיש לנו תקופות בהן המערכת החיסונית תוקפת את עצמה, והדלקת "חוגגת". אחת מתופעות הלוואי שלי הן, מה לעשות, חוסר תאבון...

האנשור בא לפצות על כך. מדובר בנוזל מוכן לשימוש ובעל ספיגה ברמה גבוהה, והוא מתאים לי עקב העובדה שספיגת המזון אצלי היא לא משהו שהייתי מתגאה בו. וזה גם טעים.

חזרה למצב. זהו, נגמר לו השבוע המטורף הזה. אני יושב וחושב על כל מה שכבר עברתי ואומר: "חסנק'ה. אתה לא תשבור אותנו!". ו...אנחנו מחזיקים מעמד כאן בצפון, תודה ששאלתם.

שבת שלום. (הא??? יהיה יותר מדויק להגיד שבת מלחמה). יהיה טוב ובקרוב.

אני רוצה להודות ולשלוח חיבוק ענק מכאן לאורָן, חלי, גלית, מורן, מיכל, הילה, אבי, אורית, בת שבע, דניאלה, אילנית, ערן שובל, גבריאל לדרמן ולכל החבר'ה המדהימים מהאתר ומהפורום של העמותה, שנתנו לי את ההשראה לכתוב דברים אלו, תמכו, התעניינו ודאגו גם בזמנים קשים אלה. תודה לכם מכל הלב! אני איתכם באש ובמים. ו... רק אופטימיות!

לפרק הבא ביומן של ערן
לפרק הקודם ביומן של ערן
לפרק הראשון ביומן של ערן
ליומנים אישיים נוספים
לאתר העמותה לחולי קרוהן וכוליטיס



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר