"ההרגשה? כמו שוק חשמלי לאוזן שלי"

"התשמע קולי". זה היה הדיסק הראשון בחיי, שקיבלתי כמתנה לקראת ניתוח שתל שבלול בספטמבר 2005. האם אמנם אשמע את הקול? את המילים? את המנגינה?

סוף סוף הסכמתי "לשמוע". עברתי שנים אחדות של התלבטויות, אם כדאי לעשות את הניתוח או לא? להעיז לשמוע? האם זה לא מפחיד לשמוע פתאום? מה אשמע עם השתל? בשביל מה צריך לשמוע?

השאלות הללו חלפו וטחנו את מוחי, עד שהגעתי להחלטה שלמה - כן! אני מסכימה לשמוע. זוהי החלטה שלא פשוט להגיע אליה ולעתים נוח מאוד לחיות בעולם מעורפל של צלילים לא ברורים, ולא לשמוע את מה שלא רוצים.

ישנן גם ציפיות של האנשים האחרים, הם מצפים שאחרי הניתוח אוכל לשמוע מוסיקה, לדבר בטלפון, לנהל שיחה ללא קריאת שפתיים... ממש כמו אדם שומע.

כיום, שבעה חודשים אחרי "החיבור" לשתל, אמי אומרת ש"הייתי בטוחה שכבר תשמעי מצויין". כששואלים אותי מה אני שומעת בשתל (שנמצא באוזן ימין) לעומת מכשיר השמיעה (באוזן שמאל), אני נוהגת להשיב: "באוזן שמאל אני שומעת כמו בלון קטן, ובאוזן ימין אני שומעת כמו כדור פורח".

בועת הצלילים, בה חייתי במשך שנים, התנפצה והתרחבה למודעות, שכלל לא ידעתי על קיומה. עולם הצלילים המדהים שנחשפתי אליו מעשיר ומהנה, אבל הוא הגיע מיד.

תכנית ההתחברות

כשנכנסתי לניתוח, המרדים שוחח איתי כשמסכת הבד מכסה את פיו ואני, שניות ספורות לפני ההרדמה, נאלצתי להפנות את תשומת לבו לכך שעליו להוריד את הבד, כדי שאוכל לקרוא את שפתיו. הרי הוא מרדים חרשים רבים, לא כך?!

התעוררתי מההרדמה בהרגשה של : "מה, כבר עברתי את זה? זהו? אני אחרי הכל?" בתוך תוכי כבר ידעתי שהכל עבר בשלום, והייתי בתחושה של התרוממות רוח, אור ואנרגיות חיוביות.

לאחר כחודש נקראתי לדגל. ל"חיבור". משום מה, כך אני מכנה את התהליך: "חיבור לשתל", חיבור לשמיעה, חיבור לעולם חדש ובלתי ידוע.

לעולם לא אשכח את ההתרגשות לקראת "ההתחברות", כשלא ידעתי למה לצפות. אני זוכרת את הרגע שבו התיישבתי מול קלינאית התקשורת, תלמה המקסימה מבי"ח בני ציון, הרכבתי את השתל על אזני ואז... טלטלה עזה תקפה את ראשי. ההרגשה היתה כמו של שוק חשמלי, כאילו מישהו משחק פינג פונג עם המוח שלי.

לרגע לא הבנתי מה קרה, הנחתי את ידי על אוזני כדי לייצב את ראשי, וביקשתי שיפסיקו. הייתי בהלם גמור. לאחר שנרגעתי מעט הסכמתי, עם חששות כבדים, להמשיך ולספוג "שוקים" נוספים.

למעשה לא שמעתי דבר, אך ידעתי שדרושה סבלנות רבה במהלך הפגישות, עד שאתחיל לשמוע. אכן, בהדרגה הפכו "השוקים החשמליים" לצלילים מהנים, שאני שמחה על כל רגע שאני שומעת אותם.

אני מתחילה את מסעי אל השמיעה. זהו מסע לא פשוט הכולל נסיעות לבית החולים לצורך כיוונון השתל, אימוני שמיעה מייגעים, מודעות לצלילים שבסביבתי וזיהויים, ובעיקר - הרבה סבלנות והרבה מאוד חוויות ואנקדוטות. בקרוב אספר לכם על הכל.

(הכותבת הינה כבדת שמיעה: אוזן ימין חרשת, אוזן שמאל - ירידה של 100 דציבל).

לסלע - אתר החרשים וכבדי השמיעה בישראל
ליומנים אישיים נוספים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר