"כל ידיעה מקפיצה אותי לטלפון"

לא ייאמן איך החיים יכולים להתהפך ברגע. העולם הוא גלגל, רגע אחד למעלה ורגע אחד למטה, יום אחד אנחנו כאן ויום אחד אנחנו שם, ואף פעם בעצם אי אפשר לדעת מה יקרה מחר.

מוזר איך חיים של כל-כך הרבה אנשים השתנו כמעט ברגע אחד, והחיים השלווים והנורמליים שלהם (עד כמה שיכולים להיות במדינה כמו שלנו) הפכו לחיים בפחד.

כל-כך הרבה אנשים איבדו את מה או את מי שעד לפני רגע היה כל-כך ברור מאליו. אולי הם היו מוכנים לוותר על הרבה דברים אחרים בשביל להחזיר את הגלגל כמה רגעים אחורה, ואולי הם בעצם מבינים ששום דבר אינו ברור מאליו.

במצבים כאלה, כל רגע קטן הופך פתאום להיות חשוב ויקר, ואולי הם היו מוכנים להתחלף איתי, או איתכם.
כמו החיים גם אני כך לפעמים, רגע אחד כאן ורגע אחד שם, רגע למעלה ורגע למטה. יום אחד המון דברים מטרידים אותי ולא נותנים לי מנוח, ורגע אחד פתאום הכל נראה אופטימי והעולם כאילו מחייך.

פתאום דברים כמו התסמונת שלי (זוכרים שהבטחתי - תסמונת ולא מחלה?) מתגמדים מול מלחמה שמתנהלת ממש כאן, במקום שהוא בעצם הבית האמיתי שלי. הדאגה לעצמי מפנה מקום לדאגה למשפחה ולחברים, ולכל מי שנמצא בחזית, למדינה שלמה שנדמה כאילו תלויה על בלימה.

ברגע קטן של שקט חוזרות המחשבות

כל ידיעה בתקשורת מיד מקפיצה אותי לסדרת טלפונים, שכבר נעשתה שגרה: טלפון לאמא שלי - שנכנסת ויוצאת מהמקלט, ומדווחת על עוצמת הפיצוצים שהיא שומעת. אמא שנוסעת כל יום לעבודה, כאילו כלום לא קרה, וגורמת לי מדי פעם "להעמיד אותה על מקומה" ולהסביר לה שלא כדאי לה לצאת מהבית, כאילו היא הילדה ואני האמא המודאגת.

טלפון לאבא שלי - שמנסה להשתלט על שני האחים הקטנים שלי בחדר ממוגן אחד, אח ואחות בני שמונה, שגם בימים כתיקונם קצת מאבדים את הצפון כתוצאה משהייה ממושכת בבית, לא כל שכן בזמנים שכאלה. (ולשאלתכם המתבקשת – כן כן, גם אני ילדה להורים גרושים, ויצאתי כמעט לגמרי נורמלית).

טלפון לחברה הכי טובה שלי - בניסיון קלוש להבין מה באמת עובר עליה אי שם בקריות, בבניין מגורים גבוה, שבו המקלט הוא לא ממש אופציה זמינה.

אך עמוק בפנים, ברגע קטן של שקט, מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה, חוזרות המחשבות. למרות כל מה שקורה מסביב, יש דברים שלא משתנים, הדברים שהם רק שלי. המלחמה הקטנה-גדולה שלי שמתנהלת יום-יום היא מלחמה נצחית של אדם אחד, מלחמה של גוף ונפש באויב שקשה מאוד להגדיר אותו.

יום אחד אתה למעלה ויום אחד למטה

בתוך תוכי, זה נשאר חשוב כל הזמן, לפעמים קצת יותר ולפעמים קצת פחות, גם כשזה נדחק מעט אל הפינה. כשהתקווה שכולם יהיו בסדר, ששום דבר רע לא יקרה להם, מתערבבת בחששות התמידיים, ודאגה לגורלם של אחרים נמהלת בדאגה לגורלי שלי.

לפעמים כבר לא ממש ברור לי מה יותר מטריד אותי, כשהמצב רוח שלי רע, ממה באמת זה נובע? כי כל כך הרבה מתרחש בחוץ וכל כך הרבה מתרחש בפנים, כל הזמן.

במידה מסוימת, קצת לא נעים לי לחשוב על עצמי ועל הדאגות הקטנות שלי כשמסביב יש דאגות גדולות, של עולם שלם. למרות שהרבה מאוד אנשים שקרובים אלי נמצאים ממש ב"חזית", נדמה כאילו אני מסתכלת על הכל קצת מרחוק, קצת מהצד. לעומת זאת, על הדאגות הקטנות האלה, שהן בכל זאת רק שלי, אני מסתכלת יום-יום, הכי קרוב שרק אפשר.

רגע אחד ככה ורגע אחד אחרת, יום אחד כאן ויום אחד שם, התחושות מתערבבות ומשתנות מקצה לקצה ונעשות קצת לא ברורות. הרי החיים הם לא שחור ולבן, וגם האפור מהול בהמון צבעים אחרים שמטשטשים את הטוב עם הרע ואת הצחוק עם הבכי.

הגלגל הזה, שנקרא חיים, ממשיך להסתובב ובכל פעם נעצר במקום אחר, ללא התראה מוקדמת ואנחנו מסתובבים יחד איתו, רגע למטה ורגע למעלה. אם במקרה נעצרנו למטה, פשוט צריך להסתכל כל הזמן למעלה ולהאמין שאנחנו כבר שם.

לפרק הקודם ביומנה של שירה
לפרק הראשון ביומנה של שירה
ליומנים אישיים נוספים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר