"לפעמים אני מרגישה כמו היפוכונדרית"

ללכת פעם בשנה לרופא אוזניים, ללכת פעם בשנה לרופא עיניים, להיבדק פעם בשנה בדיקת MRI, להיות במעקב אצל נוירולוג, להיות במעקב אצל כירורג פלסטי, להיות במעקב גנטי, לעשות בדיקות דם באופן קבוע, לקחת תרופות בשביל האפילפסיה ולקחת תרופות שמאזנות את התרופות של האפילפסיה.

לישון מספיק, לא לשתות אלכוהול, לא להיחשף לשמש, לא להיחשף לאורות בוהקים מדי, לא להשתמש בגלולות למניעת הריון, לא להתאמץ יותר מדי, וזוהי רק ההתחלה-לה-לה.

עם רופא המשפחה שלי אני נפגשת יותר מאשר עם חברותיי הטובות, הוא בעצמו כבר הפסיק לעקוב. היומן שלי עמוס בהפניות, מרשמים, סיכומים ותוצאות של בדיקות. להישאר אופטימית, להישאר אופטימית, להישאר אופטימית......

בעבר לא הייתי מודעת לכל המעקבים שאני אמורה לעשות, לא התרגשתי מהמחלה יותר מדי, ולא ממש חשבתי שאני חולה. אבל עם הזמן, אני והמחלה שלי הידקנו את הקשר בינינו, שהלך ונהיה רציני ומשמעותי, ולמדתי שיש כל כך הרבה דברים שחייבים לעשות.

לפעמים אני מרגישה כמו הזקנים האלה, שמגיעים לקופת חולים על בסיס קבוע, או סתם כמו היפוכונדרית, אבל אין לי ברירה אחרת. זה קצת מוזר שמישהי בגילי צריכה להתעסק כל היום ברופאים ובדיקות. לפעמים אני שואלת את עצמי מה חושבים החברים שלי, על החברה הזאת שלהם שמבלה את זמנה במרפאות ובבדיקות שונות ומשונות.

"להלחם או להאמין שהמצב ישתפר בעצמו?"

לפעמים זה נראה כמו סתם הגזמה מיותרת, ולמה בדיוק אני צריכה את כל זה? מצד אחד ברור לי שאני צריכה להיות במעקב כדי לא לפספס שום דבר, כדי שחלילה המצב ה"טוב" לא יחמיר. מצד שני, ככל שאני מתעסקת במחלה שלי יותר ויותר, כך נדמה לי שדווקא זה מה שגורם לי להרגיש יותר "חולה".

שככל שאני בודקת יותר, מתעניינת יותר, קוראת יותר ומדברת יותר עם חולים אחרים, המחלה משתלטת עליי והופכת לחלק משמעותי יותר בחיי, אולי משמעותי מדי.

פתאום אני מגלה המון גידולים חדשים, או שאולי זה רק נדמה לי והם היו שם מזמן? ואולי זה התת מודע שלי שקורא להם, דווקא בגלל שאני מחפשת אותם? אז מה לעשות, להיות במודעות תמידית או להתעלם? להילחם, להאמין שהמצב ישתפר מעצמו, או אולי להאמין שמחשבות חיוביות ואופטימיות "יבריאו" אותי?

"התעייפתי מכל ההתעסקות הזאת"

לוותר על רופא אוזניים כי הסיכון הוא נמוך, לדחות את רופא העיניים כי יש לי אופטומטריסט, להחליט על MRI פעם בשנתיים, ללכת לנוירולוג רק כשאין ברירה, לחכות עם המעקב הגנטי עד שאני ארצה לעשות ילדים, לוותר על בדיקות דם כי שום דבר לא אמור להשתנות ולהישאר אופטימית, להישאר אופטימית, להישאר אופטימית...

נכון לעכשיו זהו המצב, כי קצת התעייפתי מכל ההתעסקות הזאת.מלבד הקרב על הטיפולים הפלסטיים, אני ב"הפסקת אש". אני מאמינה באמונה שלמה ששום דבר לא יקרה, ושבתוך תוכי אני בן אדם בריא, חזק ושמח. מהיום אמור "תסמונת" ולא "מחלה", כי אני לא בן אדם חולה.

לאכול נכון, לישון כמו שצריך, להיזהר מהשמש, לא לעשן, לא להגזים עם אלכוהול, לעשות פעילות גופנית. אני בוחרת בכל אלה במקום בטיפולים, במעקבים ובבדיקות. זה לא משהו מיוחד, בעצם, כי לא יזיק לאף אחד להתייחס לגוף בקצת יותר כבוד ולשמור עליו כמו שצריך.

טיפול הומאופטי, טיפול בדיקור, טיפול ברפלקסולוגיה, טיפול בביואורגונומי. שום כימיקל לא נכנס אל הגוף, רק אנרגיות חיוביות ואמונה שלמה. אמונה אמיתית שרק טוב יכול להיות ולא יותר גרוע, שיום אחד גם ימצאו לזה תרופה, שיהיה בסדר ותמיד להישאר אופטימית, להישאר אופטימית, להישאר אופטימית...

לסיכום, אני חייבת לכם דיווח מהפרק הקודם, את הצלקות הטריות בפנים ממש בקושי רואים.

לפרק הקודם ביומנה של שירה
לפרק הראשון ביומנה של שירה
ליומנים אישיים נוספים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר