"חולמת לקום בבוקר, ולמצוא עור חלק"

בסוף השבוע האחרון עברתי את הטיפול היחיד שקופת החולים הואילה בטובה להסכים לממן עבורי - הוצאה של שניים מתוך מאות, אם לא יותר, של גידולי עור. מחיאות כפיים סוערות.

לכאורה מדובר בניתוח פלסטי פשוט, אבל כמו שכבר הזכרתי באחד מהפרקים הקודמים, להוציא נוירופיברומה זה לא כמו להוציא כל "קישוט" אחר שצומח על גבי העור.

הכירורג הפלסטי חייב לדעת את המשמעות של המחלה והגידולים, ואיך להתייחס לניתוח שכזה. חשוב לציין לזכותם של הרופאים במרפאת הכירורגיה הפלסטית בבית-חולים בילינסון שהם יודעים בדיוק מה לעשות.

הגעתי למחלקת אשפוז יום בבית-החולים, משתדלת להרגיע את עצמי במחשבות שבמה בסך הכל מדובר? ניתוח פשוט, קצר וקולע. אז מה אם מדובר בפנים שלי? יהיה בסדר. לקחתי את אמא שלי איתי, מה שבטוח בטוח, אין כמו אמא שלי צמודה כדי לשמש כתרופת הרגעה.

חשבתי לעצמי שמכיוון שמדובר בניתוח פלסטי פשוט וקצר, שבו רק "חותכים" לי את הפנים, אף אחד לא יטרח להכין בשבילי חדר ניתוח. אבל טעיתי.

ריטה - בעד או נגד?

הולבשתי בחלוק וכובע, ממיטב האופנה העכשווית של מעצבי הבית של בית-החולים, והובלתי כלאחר כבוד לחדר הניתוח. הוא היה חדר ניתוח לכל דבר, עם רופאה ומתמחה ואחיות וכל מיני צינורות, מדי לחץ-דם, מוניטורים ושאר מכשירים שיכולים להכניס אותי לפאניקה. איך בכלל אפשר להירגע כשצוות שלם עומד, מוכן ומחכה רק בשביל שתי נוירופיברומות מסכנות?

הצוות היה רגוע, כי מה זה בשבילם? קטן עליהם לגמרי. הרדיו מכוון על גלגל"צ והשיחה נסובה סביב הסוגייה הרפואית הרת הגורל - ריטה, בעד ונגד....

אין ספק שמדובר בהסחת דעת ראויה לשמה. אך כל אלה לא מנעו ממני, שידועה בנטייה להיסטריה כללית, להרשות לעצמי לפחד כאילו מדובר לפחות בהשתלת כליה.

התמודדות עם כאב זה ממש לא התחום שלי, די בצביטה קטנטנה בשביל לסחוט ממני ים של דמעות. זריקות ההרדמה לפני חיתוך שכזה, לא דמו כלל לצביטה קטנטנה. הזריקו לי מספר לא מועט של זריקות, כדי שחס וחלילה לא ארגיש קצה קצהו של כאב נוסף.

ואני, כמו ילדה הזלתי דמעות על שולחן הניתוחים. ממש בושה וחרפה. למרבה המזל, אחרי כמה זריקות, נעלמה התחושה וכל מה שהרגשתי זה ש"מתעסקים" לי בפרצוף... (ואני כמובן לא אפרט).

העניין נגמר אחרי חצי שעה ונסגר בכמה תפרים ושני פלסטרים קטנטנים. אחרי כל כך הרבה שנים של חיים במשותף, שלי ושל הגידולים על המצח ועל הלחי, הגיע רגע הפרידה. מעתה ישארו רק צלקות למזכרת, זכר לשנים הארוכות שלנו ביחד.

עכשיו נשאלת השאלה מה באמת יישאר שם, איזו מין צלקת, איך זה יראה ואם מישהו בכלל ישים לב. אני יודעת שאני אשים לב ואני מקווה שהצלקות יתרפאו היטב.

הדרך שלי עוד ארוכה, או בעצם אפילו לא התחילה. מרבית הגידולים, כמו שכבר סיפרתי, פזורים על הגוף שלי, ולקופת-חולים, נכון לעכשיו, זה לא נראה מספיק חשוב. עכשיו מתחילה המלחמה האמיתית, על הזכות שלי להסיר מאות גידולים, או לפחות חלק מהם. ולהרגיש קצת, אבל ממש קצת יותר טוב עם עצמי.

יש לי חלום לקום יום אחד בבוקר ולגלות שפתאום העור שלי חלק וכל מאות הגידולים שמכסים אותו נעלמו מן העולם. עד שזה יקרה, אני נאלצת להסתפק במעט שנותנים לי, מעט מאוד.

אני מתכוונת להילחם על מה שאני חושבת שמגיע לי - על הזכות שלי לטיפולים שמשפיעים לטובה על המחלה הארורה הזאת, אפילו אם לא מדובר בחיים ומוות. אני לא אוותר ואני אקבל את מה שמגיע לי. בינתיים תחזיקו אצבעות לתפרים הטריים שלי, שיהפכו לצלקת קטנה-קטנה ובלתי נראית.....

לפרק הקודם ביומן של שירה הדר
לפרק הראשון ביומן של שירה הדר
ליומנים אישיים נוספים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר