"איך אתה מסוגל לצאת ככה מהבית?"

אני חייב לעשות את הסוף שבוע הזה שונה, חייב לבנות לעצמי את התסריט הזה, חייב לצלם את הסרט הזה ולהוציא אותו לאקרנים כבר ביום שבת. הצגת הבכורה חייבת להיות מושלמת, אין מקום לטעויות! זה או הסופ"ש הזה או לעולם לא. אם לא בשבילי, אז בשביל אלה שכן...ולו רק לשם התקווה.

יום חמישי בערב. דקות לפני השינה, מחול השדים הרגיל של סוף שבוע מתחיל לתת את אותותיו ולכאורה, הכל כרגיל. פרדניזון...35 מ"ג. זה מטריף אותי!

איך אתה מסוגל לצאת ככה? הפנים הנפוחות כמו בלון, החצ'קונים (פצעונים! פוליטיקלי קורקט), גועל נפש שכמוך, מי יסתכל עליך? איך אתה מסתכל על עצמך? לך תמצא לך איזה מועדון חברים בכוכב הקופים! למה אני צריך את זה בכלל? והבטן...

מתי פג תוקף החוזה האחרון שחתמתי איתה? והשירותים בכלל הודיעו לי שהם לא בעסק. אני כל כך שונא, כל כך שונא את זה, נמאס לי. אין לי כוח.

בוקר. יום שישי. אני כל כך עייף. כל ההתעוררויות האלה, אני פשוט לא עומד בזה. המחשבות לא מרפות, הרעב מטריף ואני לא חוזר על אותן טעויות מהלילה ההוא ("ליל הזלילה הגדול"). וחסרות לי שעות שינה. מקווה שנשלים אותן בערב.

צריך להספיק שתי ארוחות. עשיתי את זה. לא טוב ללכת לחדר כושר על קיבה ריקה. אימון מעולה. מזמן לא הרגשתי כל כך הרבה אנרגיה וכוח. ועוד אימון רביעי השבוע. עליתי במשקלים! סוף סוף, לראשונה אחרי הירידה הגדולה במשקל.

איזו הרגשה פנטסטית. סיפוק, אדרנלין, עוצמה ורצון לכבוש את העולם. שעה ועשרים דקות נטו של התעלות רוח.
Bring it on! I'm ready.

ארוחת צהרים. לצאת עם עצמי

לדחוף כמה שיותר. המממ... כמה תאבון. תענוג. בלי לבזבז זמן מיותר על מחשבות. בלי קונפליקט האימה "פאקינג פירות-ירקות-מוצרי חלב-תאית-לקטוז וסיבים מזורגגים. אני משתין עליכם בקשת". טוב תירגע. הכל בשליטה. ובוא נוסיף עוד איזה שזיף אדום עסיסי לאוסף.

העייפות פשוט נוראה. הגוף רועד מהכיווצים ומהאינטנסיביות. נלך קצת לישון. שלוש-ארבע שעות ישלימו לי את החסך של הלילה ואז נוכל לקום ולראות לאן יוצאים היום. בתקווה.

הו הנה. אל תתן להם. אל תתן להם להשתלט עליך. די. אני לא חושב מחשבות אני לא חושב מחשבות אני לא. אני...גאד דאמאת. אני אתקשר אליו, לרפי.

הוא בטח לא ירצה. אני לא צריך שירחם עלי או משהו. בטח רוצה להיות עם חברה שלו. מאז שנפרדתי מחברה שלי כבר לא נעים לבקש. הוא בטח רוצה להיות איתה לבד. טוב, אני רגיל לצאת עם עצמי. אני אוהב את זה.

הכי טוב לצאת לבד למועדון, ככה אתה לא תלוי באף אחד וכשבא לזוז זזים. ואין שום מחויבויות. רגע. אולי בכל זאת ננסה? טוב נראה כבר, כשנקום.

בוקר. שעון ביולוגי נגוע

מה? רק שעה עברה? ישנתי שעה? שעון ביולוגי נגוע סוס-טרויאני שכמוני. מה זה השטויות האלה? אולי נחזור לישון?? תנו לי שין. שין. תנו לי ריש. ריש. תנו לי וו. וו. תנו לי תו. תו. תנו לי יוד. יוד. תנו לי מם סופית.

שורף, כואב, יוצא וחוזר לשם שוב, נמאס. אולי נוותר? לישון. אני עייף. אולי הייתי אובר-אופטימי? זה מוזר...מאז היום ההוא, לפני ארבעה ימים, יש לי מנות מרוכזות של אופטימיות ותעצומת נפש כזאת (אחת, לא ברבים) שאומרת לי שיש לי כוח מעבר לכל זה. כנראה שלתגובות על הפרקים יש חלק בכך.

רפי מהצד השני. "מה דעתך לשמח את חברך המדוכא?" איזה תחמן אני? אם הוא רק היה יודע כמה ההיפך הוא הנכון. "וואללה בכיף! באמת מזמן לא יצאנו".

חזרה למיטה. יש לי עוד שעתיים. אחרי זה צריך להתארגן. אולי נחזור לישון לעוד איזה שעה-שעה וחצי? ביציאה הזאת אסור לי לחשוב יותר מדי. אני אנסה ליהנות כמה שיותר. לרקוד, להשתולל, לחיות מחדש את המוזיקה. לא יודע מה יהיה, העיקר שאני ארגיש את זה.

לא נרדמתי בכלל. אחרי שעתיים אנחנו בדרך למועדון. בילינו עד שש וחצי בבוקר. רקדתי כמו משוגע, צחקתי, הצחקתי, השתטיתי (אבל לא שתיתי). הרגשתי טוב.

אחרי זה גם עצרנו לאכול...הו פרדניזון, פרדניזון. מתוק שלי. בורקס שלם עם מלפפונים חמוצים וביצה קשה במקום אחד. ועוד בגט עם נקניק וסלטים (סלטים!) במקום אחר.

לא נורא על הארנק, גם ככה אני את החיסכון האומלל שלי כבר עשיתי בחיי. ובבית אני הולך להוסיף עוד שמן למדורה. החיים יפים, רק שהנבחרת תנצח היום בערב ואז בכלל זה יהיה סופשבוע מושלם.

התסריט הושלם. הצגת הבכורה הפתיעה וגרפה 20 מליון דולר בשבוע הראשון של ההקרנות ומשום מקום, הבמאי זכה לאוסקר על הסרט הזר הטוב ביותר. והקהל התמוגג.

לפרק הבא ביומן של ערן
לפרק הקודם ביומן של ערן
לפרק הראשון ביומן של ערן
ליומנים אישיים נוספים
לאתר העמותה לחולי קרוהן וכוליטיס



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר