"תודה אלוהים שזו היתה רק סחרחורת"

לפני שבועיים שלחתי לכם את הקישור ליומן שלי, רציתי לנסות להסביר לכם מה עובר עלי. ביום חמישי לפני שבועיים נפגשתי אתכם, אבל אז הכנסתי את כולכם ללחץ.

טל ואינה, החברות שלי, כבר הכירו את הבעיה, אבל אתם לא ידעתם על כך, ורק הכרתי אתכם. מיד ידעתי שאפשר לסמוך עליכם ושנמאס לי מסודות. אז שלחתי לכם את הקישור ממש לפני שיצאתי מהבית לפגוש אתכם.

הייתי נורא לחוצה כי הייתי על סף איחור, רצתי לכיוון מקום המפגש ואז נזכרתי ששכחתי את הארנק. רצתי חזרה הביתה. בבית שתיתי רק כוס מים, לקחתי את הארנק ומיהרתי לפגוש אתכם.

בשתי הדקות הראשונות הכל היה בסדר אבל אז, כשהתחלתי לקבל סימפטומים, כאלו של התקף, שטל ואינה עלו עליהם, הכנסתי אתכם ללחץ.

זה באמת מלחיץ

זו אומנם היתה סחרחורת שנבעה מעייפות, אבל זה לא היה התקף, איך אני ארגיע אתכם עכשיו? אינה התקשרה מיד להורים (ועשתה בחוכמה), אני מצטערת שלא עניתי, פשוט הייתי חייבת לצאת מהסחרחורת הנוראית הזו. נזקקתי לכמה דקות לחשיבה, חשיבה עמוקה שמדכאת את הסחרחורת, כי סחרחורת מסוג זה אני יכולה לבלום.

אחרי כמה דקות של התאוששות, כשקמתי מהמדרכה ראיתי את הבעות פניכם, היתה לי תחושה שאינה גילתה לכם. היה לכם מבט נורא מודאג, ובאמת שלא תבינו לא נכון, זה באמת היה מלחיץ.

לראות אותי מנסה לגבור על הסחרחורת, אבל מצד שני לא מסוגלת לחצות את הכביש. היה נראה כאילו קפאתי לתקופה מסוימת, הרי בהתקף אני נתקעת על תנועה מסוימת. מלבד זאת, עצמתי את עיני מדי פעם בניסיון להירגע מהתחושה שבה הרצפה סביבי מסתובבת. המשכתי לשחק בשיער, כדי להראות שהכל טבעי.

אז לצערי, אך למזלי הרב, ההורים זינקו בבהלה רבה לאזור הקניון. "אבא", אמרתי, "זה בסדר, היתה לי סחרחורת ועצרתי לחשוב, באמת שאני בסדר" וביקשתי, כמעט בכיתי, שלא יחזיר אותי הביתה.

סיכמתי עם אבא שכל שעה עגולה אתקשר הביתה להודיע שאני בסדר, להרגיע אתכם. באמת התקשרתי, הרגשתי לא בנוח, כאילו דפקתי לכם את הערב. אז מאז אתם שואלים אותי שאלות כי הבנתם איך להתמודד עם מקרה אמיתי.

אך עדיין אני מרגישה שאני חייבת לכם התנצלות נוספת, על ההכרות עם הסחרחורת, שבדרך כלל קודמת להתקף, אך למזלי, למזלכם ולמזלנו, לא היה לי התקף. כמובן שאני צריכה להתנצל גם בפני אמא ואבא, וכל הנוכחים בבית, על התקף לב לא קטן.

ואיך אפשר לסיים עם התנצלות, אך ללא תודות? אז אני רוצה להודות על עזרה ונאמנות לחברותיי הטובות, אינה וטל, לכם הבנים שלמרות הכל מקבלים אותי כפי שאני, ולהורים היקרים שלי, שהיו סבלנים, ויתרו וקיבלו. אני רוצה להודות לאלוהים שזו היתה רק סחרחורת ולא התקף.

לפרק הקודם ביומן של טלי
לפרק הראשון ביומן של טלי
ליומנים אישיים נוספים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר