האירוע ששינה לי את החיים

כמה פעמים בעבר הייתי צריך לספר על אירוע ששינה לי את החיים. זה היה קורה בראיונות שקשורים לצבא והיו לי יותר מדי כאלה לפני שהתגייסתי. אני חושב שצריכים להחזיר לי את כל הזמן הזה ולשחרר אותי יום אחד מוקדם יותר, אבל זה לא משנה כרגע.

מה שמשנה זה שהייתי בוחר בהתקף האפילפסיה הראשון שקיבלתי, אי שם בין כיתה ז' לח' וגם בהתחלת הלימודים בתיכון, ואחריהם בהתקפים הבאים שבעקבותיהם התחלתי לקחת תרופות.

כל פעם שהזכרתי את זה הייתי מרגיש בתוכי קול שונה שלא מבין מה חשוב באירועים האלה כל כך, בסך הכל הייתי שי גם לפניהם וגם אחריהם, לא? החלק הזה בתוכי חשב על אירוע שמשנה את החיים כעל משהו מספר או מסרט, איזה אירוע עצוב או מרגש כל כך שהוא משאיר באדם את חותמו לנצח.

האמת היא שלא ידעתי ממש איך לענות והרגשתי אז שבחרתי באירועים האלה רק כדי שאני לא אצטרך לענות משהו בסגנון של: "החיים שלי היו חסרי אירועים מיוחדים. כן כן, עד כדי כך הם היו משעממים", כי כמובן, הם לא היו כאלה.

היום אני מבין שהאירועים שבחרתי, התקפי האפילפסיה והתיכון, אולי לא היו אירועים מסעירים במיוחד, אבל כל אחד מהם דחף את החיים שלי בעדינות לכיוון מסוים, ואם דברים היו מתרחשים אחרת, הייתי היום במצב שונה לגמרי.

אם כל אחד מהדברים האלה לא היה קורה, לא הייתי עושה שנת שירות באגודה הישראלית לאפילפסיה, או משרת איפה שאני משרת בצבא, בטח שלא הייתי כותב את הטור הזה עכשיו.

וגם הטור הזה (זה כבר הטור הרביעי שאני כותב), באמצעותו בעצם זכיתי להשפיע על אנשים אחרים, אני לא יודע על כמה אנשים, אבל אני יודע, מעצם התגובות, שהשפעתי.

ומה אם האדם או השניים או החמישה או העשרה שהשפעתי עליהם (במידה כזאת או אחרת) ישפיעו בתורם על אנשים אחרים? מה אם מישהו שאני לא מכיר ישפיע על מישהי שאני לא מכיר לקבל את עצמה כמו שהיא? (והם יתאהבו ויתחתנו ויקימו משפחה מאושרת וכל זה בזכותי? זה ממש מחמם את הלב לחשוב שכל זה בזכותי, בחיי.)

ביניים

כשלעצמי, גיליתי שמה שצריך בשביל לעשות שינוי כלשהו בגישה למשהו בעייתי (ויש לי כמה בעיות כאלה, ברוך ה') זה לא להתקדם במאמץ במחשבה ולפתור את הבעיה תוך כדי שמתמודדים עימה. בשביל זה היא בעיה, לא? צריך בדרך כלל איזה זריקת אומץ רצינית או פטנט מופלא כזה או אחר כדי להתמודד עם בעיות.

אבל הדרך האחרת היא פשוט לחזור אחורה במחשבה ולא להתמודד עם הבעיה אלא להתעלם ממנה לגמרי. לזרוק אותה לאיזה פינה נידחת במחשבה ולא להתעסק איתה, להתנהג כאילו שהיא לא הייתה קיימת בכלל.

ככה, במקום להתכווץ ולהכחיש או לשקר כשהיו שואלים אותי אם זה נכון שיש לי אפילפסיה או למה אני לוקח תרופות עברתי לזרוק את כל הנושא הזה לפינה נידחת של המחשבה ועניתי לאנשים בטבעיות ובלי עניין מיוחד.

לא צריך להתגונן או למהר להסביר, בלי שנשאלתי, שבגדול אני בסדר ואני לא עומד ליפול ולפרכס או משהו כזה, כי הנושא הזה של איך ומה אנשים יחשבו לא עניין אותי, לא חשבתי עליו בכלל. אני יכול גם לספר שזה עובד עם עוד דברים.

אני, לדוגמא, אחד מאותם אנשים שלא מוכנים לטעום דברים חדשים ומסתפקים במבחר המצומצם של מאכלים שהם אוכלים. אז במקום לנסות להכריח את עצמי לטעום משהו בעזרת כל מיני טריקים ישנים פשוט התחלתי לאכול עוד דברים שנראו לי טעימים. וזהו, בלי לחשוב על זה יותר מדי כי ככל שאנשים חושבים יותר הם עושים פחות.

לא שהיום אני אוכל כל דבר אבל אם צריך למצוא משהו לאכול אני אמצא (ובצבא זה לפעמים ממש לא פשוט) גם אם זה יהיה אחד הדברים שפעם לא הייתי מוכן אפילו להריח.

אז תקבלו את עצמכם ואת הסביבה שלכם, בלי לחשוב על זה, פשוט תעשו את זה. פה ושם בלי שתדעו מסתובבים אנשים שזה חשוב להם מאוד.

לפרק הקודם ביומן של שי
לפרק הראשון ביומן של שי
ליומנים אישיים נוספים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר