למה הדם שלי נוסע נגד כיוון התנועה?

יום ב' 29/5 - ריקוד המכונה. הכי מעצבן עם הצינורות האלה של האינפוזיה הוא שאתה מוצא את עצמך מתחבט בשאלות הרות גורל כמו "אוקיי... אני אטה את גופי לצד שמאל, אבל את יד שמאל אותיר למעלה בזווית קהה (גדולה מ-90 מעלות אהם), והצינורות ישתלשלו לי מבעד לכיסים, דרך מותן ימין, לכיוון הצוואר, ילופפו על אוזן שמאל (קליטה יותר טובה) ומשם הרמקול יופנה אל הפה, כך שלא יהיה צורך במיקרופון ביד ואני אוכל לבצע את הריקוד באופן חופשי ולשיר תוך כדי".

אתה טיפה מקפל את היד, ופתאום אתה רואה ת'נוזל משנה צבע לאדום. מה זה? הדם שלי לא מבין שהוא נוסע נגד כיוון התנועה? זו דרך חד-סיטרית, פור גוד סייק. לכו תבינו את תרבות הזרימה בישראל, איזה חוסר התחשבות. המנטליות הישראלית מגלה את פרצופה המכוער.

צום מוחלט. לא אוכל ולא שתייה. אני רואה את המטופלים סביבי מקבלים את הארוחות שלהם והאצבעות שלי מתקמצות לאגרוף. מריח את הריחות, משתגע. דו-שיח אקראי של הסובבים אותי על ההבדלים בין תפוח אדמה לבטטה גורם לי לברוח בבהלה מהחדר.

לרגע אחד אני מוכן להישבע שהרחתי ריח של פרוסה עם מרגרינה. תאמינו לי, אני לוקח עכשיו בשר פרגית מתובל של טיב טעם בשתי ידיים, ומתעלם לחלוטין מהסל-מו-נלה.

אחח, הגלוקוז הזה. כל 15 דקות פיפי. איך אפשר לנום עם אחריות כל כך כבדה על הכתפיים (רגע, מה הכתפיים קשורות כאן בכלל?). פשוט סיוט. טוב, במציאות זה יותר אפור (או שבעצם צהוב, אהם).

יום ד' 31/5 - על פרפרים ואנשים (וקצת נוף ציורי). אני מוכן להישבע שלפחות שתיים מתוך שלוש התמונות התלויות על הקיר מולי עקומות. ואחת מהן זו בכלל לא תמונה, אלא שעון, המורכב מארבע ספרות המורכבות על בלטה (כן כן, חתיכת רצפה) עם מנגנון של שעון, שכולו מודבק על חתיכת קרטון מרופט. ממש יצירת אמנות. איפה יעקב אגם כשצריכים אותו?

"מגילת זכויות המטופל". לא ידעתי שיש לי זכויות. הייתי בטוח שהזכות היחידה שלי כאן היא לדרוש אנשור ולקבל כתגובה פרצוף מלא רחמים. אשכרה כתוב שם למעלה "הועדה לזכויות החולה וכבוד הקשיש המטופל". אז הוקמה ועדה? מי היו"ר? היו מינויים פוליטיים???

תמונה של שני בתים ואנשים זקנים עם מקל מהלכים להם ברחוב. לא יכלו לצייר משהו קצת יותר מעודד? אה, ושמיים כחולים. א-גרוייסע מציאס.

איזה נוף משתלשל לי פה מתחת לחלון. כפרה עלייך, חיפה. הים, הנמל והספינות השטות להן להנאתן. והגנים הבאהיים בלילה, בשיא תפארתם. רק חבל שבבוקר העין כבר יכולה להבחין באוויר האפור-שחור אותו תושבי חיפה האומללים נאלצים לנשום.

הידרוקורטיזון דרך הוריד. יאללה, בכיף. פלאשבקים מהעבר וגעגועים עזים לפרדני', חברי משכבר הימים. אחחח פרדני' פרדני'... שלחת אליי את בן-דודך הנוזלי, ושכחת שהיה לנו הסכם. אמרתי לך "דונט קול אס, וי'ל קול יוּ".
אתה תחמן...

מעשה שהיה כך היה. 3:00 לפנות בוקר. מעירים אותי אֵז יוּז'וּאל לבדיקת חום ולחץ-דם שגרתית - אולי במטותא תואילו לאפשר לי איזה יום של יותר מארבע שעות שינה ברציפות? האחות (פרטיה שמורים במערכת. המממ... בעצם הם לא. ביישן שכמוני...) החמודה מחברת אותי למכונה של הל"ד, מפעילה, לוחצת על הבּאטֵן... ועד שיתן תוצאות הולכת לחלון (שנמצא מטר וחצי ממני).

ולפתע נשמעת לה זעקת אימה מצמררת, שקורעת את אווירת הנכאים המלנכולית האופפת לה את המחלקה הצנועה שלנו. "מה קרה? מה קרה?" אני שואל, כולי רצון טוב. "תראה! משהו גדול נכנס לחדר".

אני מרים ת'ראש מהכר הביתחולימי שלי, ומבחין, אכן, בפרפר ענק ומדהים ביופיו (טוב, קצת הגזמנו כאן עם היופי. לא הייתי ממש הופך אותו לפריט מוזיאוני לאספנים). נו טוף. אן-דן-דינו וכו'.

קמתי לי, שמתי נעלי בית, לקחתי את אחת מנעליי השחורות והגדולות, אחזתי במוט ההילוכים, העברתי להילוך שלישי (קצת קשה לרדוף אחרי פרפר ענק עם עמוד של אינפוזיה. אבל היי, זה לא שאני מתבכיין) והתחלתי במרדף המרתק אחר בעל-הכנף הנועז.

טוב נו, קצת הגזמתי עם הביטוי "בעל-הכנף". בניסיון השני (גם טסט בנהיגה בזמנו עברתי בשני. חושבים שיש קשר??!?) הצלחתי. האחות המתוקה הציעה לי את כפפת הגומי שלה, ובעזרתה, ובעזרת העובדה שאזרתי את כל כוחות הנפש האצורים בי, תפסתי את הפרפר הפוחז והשלכתיהו אל הבור. אאה סליחה, אל הפח שמחוץ לחדר.
סוף טוב, הכל טוב.

לפרק הבא ביומן האשפוז של ערן
לפרק הקודם ביומן של ערן
לפרק הראשון ביומן של ערן
ליומנים אישיים נוספים
לאתר העמותה לחולי קרוהן וכוליטיס



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר