יומן האשפוז של ערן דקל

יום א' 28/5/2006 - "נצטרך לאשפז אותך". "נצטרך לאשפז אותך. אין לך התנגדות, נכון?" אני נמנע. לא מופיע לספירת הקולות. מיון. זה בא מהפועל "למיין" לא?

אני מרגיש עכשיו כמו איזו סחורה שאמורה להיכנס בקרוב לארגז. רק שלא יחליטו שאני סחורה פגומה ויוציאו אותי מקו-הייצור. יש חום. בדיקת דם. גם שתן. (מקווה שלא יעלה לי לראש אה?)

"כירורג יצטרך לבדוק אותך". שיבדוק. אלללל תאיימי עליי! "יש להתאזר בסבלנות, תוצאות בדיקת הדם יגיעו תוך שעה וחצי עד שעתיים".

כעבור ארבע שעות... "התוצאות תקינות. הכירורג מחכה לך". גם אני חיכיתי לו בקוצר רוח, סופסוף ניפגש. אני והכירורג - האיחוד. איזו אידיליה. צילום בטן, בעמידה ובשכיבה. ממש כמו לעשות פוזות למצלמה (לכו תדעו, אולי יש לי פוטנציאל).

חמש דקות בסי.טי

מעולם לא יצא לי לנהל שיחה עם כמות כל כך גדולה של מילים בכמות כל כך קטנה של זמן. אם עשיתי C.T.? לא. לא עשיתי סיטי. בטן אנד ד'ה סיטי. "עליך לשתות את הקנקן הזה תוך שעתיים. זה מיץ פטל".

כעבור חצי שעה, כולי אושר לאחר שכיליתי בהירוֹאיוּת כשני שליש מהקנקן. "מה זההה??!? אתה שותה מהר מדי!!! זה כוס אחת כל רבע שעה" (צילום תקריב מזעזע ומוזיקת ביעותים כמו ב"אזור הדמדומים" באדיבות הבמאי).
לאאאאאאאא!!!!! ושוב הקנקן מתמלא כבראשית, כאילו כלום. כאילו אף כוס פלסטיק עם פטל אובר-מתוק לא נשקה אל פי.

באט ווי דיד איט. לפתע, משומקום, מגיע איש ללא פנים (פשוט הוא בא לי מאחורה, לא הספקתי לראות), אומר לי משהו לא ברור, זורק אותי על כסא גלגלים (באמת שיכולתי לבד, אבל אם כבר מפנקים אותי... שאני אסרב?) ומסיע אותי במהירות של 40 קמ"ש (לא ראיתי שום תמרור עם הגבלת מהירות בדרך) לחדר הסי.טי.

אני מציע לו עזרה באיתות (אם לא במעברים בין מסלולים, אז לפחות בפניות), אבל הוא צוחק ולא עונה לעניין.
לא רציני הבחור. "אני נותן לך כוס אחת של מים (ההיו אלה מים?!?). תשתה אותה, לך לשירותים, ואחרי זה אתה לא נכנס יותר לשירותים, אתה שומע?" מה, לא נכנס בחיים? מאיפה הוא נפל עלי, זה, אחרי שני קנקני ענק של שני ליטר עמוסים במיץ פטל אימתני?

צייתתי בהכנעה. אני נכנס לחדר, כולי מת לשירותים (והרי יש לי צו הרחקה עד להודעה חדשה). "יאללה, ניתן לך עוד כוס מים אחת. שתה ונתחיל את הבדיקה". הצילוווו.

אהבה למכונת ענק

"דרך האינפוזיה אני מעביר לך יוד, כדי שנוכל לצלם... אתה תרגיש מין חום כזה..." לא מרגיש כלום. המכונה מתחילה לזוז, תוך כדי הפקת קולות מתכתיים משונים. אני עוצם עיניים ומרגיש ממש כמו על מתקן בלונה-פארק (נו... האיטיים האלה, לא איזו רכבת הרים מאגניבה או משהו).

ואז זה מגיע... גל אדיר של חום מציף את כל גופי. אני מרגיש כאילו האהבה מציפה אותי (יכול להיות שהתאהבתי במכונה הלא נכונה??!?) וואאהההו...!!! כשאני פוקח עיניים אני רואה בנאדם אחר מזה שהתחיל איתי ת'פרוצדורה.
אני שואל אותו אם אפשר עוד הפעם, והוא דוחה אותי בנימוס.

חזרה למיון. שלשול. ועוד אחד. ועוד. ועוד. ועוד ועוד ועוד. בשמחה ובששון הועברתי למחלקה. פתאום שקט. טיק-טק ואני מאונפז. אנטיביוטיקה וגלוקוז. טיף טיף טף, טיף טיף טף, מחאו כף אל כף.

לילה. הבטן כואבת. כואבת הבטן. אי אפשר להירדם. רק בשלוש לפנות בוקר (אם אני לא טועה, זאת היתה השעה... לא היה לי שעון. יש רק את השעון בלטה עם ארבע הספרות מולי - עליו אספר בהרחבה בהמשך. אבל מי מבין בארבע ספרות בשעה כזו?) אני מתרצה ומסכים לקחת משהו לשיכוך כאבים. או במילים אחרות: אופטלגין נוזלי (מורפיום לעניים).

אני שותה את כל ה"משקה" ומרוקן את הכוסית לפי. "אה, שכחתי להגיד לך... זה מרררר! אתה בטוח שאתה לא רוצה מיץ עם זה??!?" לא לא, שטויות, באמת שאין צורך. כעבור 10 שניות אני מרגיש שכל העולם ואשתו נופלים עליי (ויש מצב סביר שהאישה היא אחת הכוכבות העולות של "לרדת בגדול"). בעעעעעע!!!!!

המרירוּת (הייי! אני מדבר פה על חוש הטעם, תרגיעו!) מציפה אותי, אני מרגיש שבא לי להקיא ואני נחנק. מיד בלעתי שלוק של קריסטל אשכוליות דיאט. הצבע החום חזר לעיניי. נרדמתי כמו תינוק.

לפרק הבא ביומן של ערן
לפרק הקודם ביומן של ערן
לפרק הראשון ביומן של ערן
ליומנים אישיים נוספים
לאתר העמותה לחולי קרוהן וכוליטיס



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר