להגשים חלום, ויהי מה

אין לי הרבה זכרונות מהילדות. לא בטוח למה, כנראה פשוט ניסיתי להדחיק אותן. הרבה אשפוזים, בדידות, הסתגרות מהעולם... מה שכן זכור לי זה איך מצאתי מפלט בספרים. אהבתי מאוד לקרוא, לשמוע סיפורים ולדמיין שאני במקומות רחוקים.

בגיל העשרה די מהר התחברתי לספרי הנוער של גלילה רון-פדר וסמדר שיר. מאוד התחברתי לכתיבה שלהן ולאט לאט התחלתי לשרבט קטעים במחברת, או יותר נכון התחלות של סיפורים: סיפור אהבה של קיץ, סיפור על נערה שעברה לעיר חדשה, סיפור על תמונה מכושפת ובסוף התחלתי לכתוב ספר על עצמי.

טוב, לא מדובר בדיוק על עצמי. שם הגיבורה היה מיכל והיא היתה נכה בכסא גלגלים. היא מאוד רצתה חבר. היתה לה אחות גדולה והורים והיא ניסתה הכרויות בראש 1 ומעריב. עלילותיה התפתלו והיא חייתה מרגע לרגע. אני חוויתי איתה את החיים, החיים שלי.

הסוף היה, כמובן, הפי אנד. כך רציתי לראות את חיי, בסוף הכי מאושר של חיי. זה לא קרה כך, אך חברי לכיתה שקראו את הספר אהבו אותו מאוד ומנערה סגורה וביישנית הפכתי לפופולרית.

זה היה כיף והבנתי כמה הכתיבה נתנה לי, בעיקר הספר הזה. היה ניסיון לא יוצלח להפכו לסרט והרגע עבר, הפופולריות שכחה, חזרתי לעצמי והספר נתקע במגירה. אבל תמיד ידעתי שארצה לחזור אליו ביום מן הימים.

באינטרנט או על אי בודד

ובאמת בגיל 21 ניסיתי להוציא הספר. התאמתי אותו יותר למצבי כבוגרת (בעיקר ביגרתי אותו קצת והוספתי את סינדי, סליחה, את אנג'י, וצרפתי את האינטרנט כגיבור די חשוב).

חשוב לי לציין בהזדמנות זאת שהאינטרנט סייע לי מאוד בהתמודדות, ובכלל. בעזרת האינטרנט הכרתי בני זוג, חברות, התקדמתי תעסוקתית והביטחון העצמי שלי גבר מאוד. האינטרנט הפך לי לחבר והייתי חייבת להכניסו לספר.

לאחר עריכה, שלחתי להוצאות השונות. קיבלתי דחייה אחר דחייה. הייתי מאוכזבת, במיוחד כשהיה נראה שהוצאת זמורה-ביתן תוציא זאת (הם אפילו טלפנו אלי ואמרו שהם שוקלים זאת ברצינות) ואף הציעו סדרת ספרים.

שמחתי מאוד, אך כעבור שבוע-שבועיים טילפנו שוב ואמרו שזה לא מסתדר בסוף, מבחינות תקציב. התאכזבתי מאוד ובדיוק גם חזרתי מהוצאת סער שביקשה ממני השתתפות עצמית שממש לא יכולתי להרשות לעצמי. בזה הרגע החלטתי לשים הספר בצד ואולי לחזור אליו אחר כך.

גם אם זה הדבר האחרון

לאחר התואר השני החלטתי, רק בשביל השוונג, לקחת סדנה לכתיבה יוצרת. לקחתי סדנה אצל הסופרת שז,היא היתה מקסימה והסדנה מעולה. מאוד נהניתי והסדנה השיבה אותי לכתיבה והביאה לי הרגשה טובה מתמיד. הכתיבה היא ייעודי, ידעתי זאת אז.

אך אחרי אותה סדנה החלטתי לעזוב את הספר ולהתמקד בדברים חדשים. בין לבין פרסמתי את הספר באתר ליטרטורה. יום אחד נערה נכה, ספיר היקרה, יצרה עימי קשר ואמרה לי שהספר שלי עזר לה מאוד. באותו הרגע החלטתי לכתוב מייל למנהל אתר נגישות ישראל ולבקש שיפרסם את הספר בהמשכים. הוא הסכים.

אני ראיתי את ספרי באינטרנט והחלטתי אז: הפעם אגשים את החלום שלי, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה. פתאום קלטתי שמה שאני צריכה זה הרבה תגובות ואני, עשיתי מה שלא עשיתי אף פעם, התחלתי להציף פורומים עם ההודעה שכותרתה היתה: "בקשה קטנה - חלום גדול". בהודעה נכתב: "אני בחורה נכה בת 28, כתבתי ספר נעורים וחלומי הגדול ביותר להוציאו לאור. אודה לכם אם תיכנסו לאתר ותגיבו עליו. המון תודה מראש".

כעבור כמה זמן הגיעו תגובות, חלקן טובות וחלקן פחות, אך ידעתי שאני בכיוון הנכון. בשלב זה הפסקתי עם ההצפה, גם כי התחילו להעיר לי וגם כמנהלת פורום לשעבר ידעתי שזה לא יפה בכלל. הייתי אפילו נבוכה ואני מבטיחה לכם שנזפתי בעצמי כראוי. בשלב זה פתחתי בלוג וגם התחלתי לכתוב טורים אישיים. הכל כדי לקדם את החלום.

לפרק הבא ביומן של נורית
לפרק הקודם ביומן של נורית
לפרק הראשון ביומן של נורית
ליומנים אישיים נוספים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר