קם בוקר, וכסא הגלגלים לידי

שוב, אני חייב לפתוח ולומר תודה לכל המתעניינים וכל כותבי התגובות הכול-כך חמות על הפרק הקודם.

אז מה עושים ואיך ממשיכים הלאה? שאלה המטרידה את רובנו, כל אחד והחבילה שלו. איך אנו מצליחים לזוז קדימה, איך שואבים את האנרגיות להמשיך לחיות חיים?

דבר ראשון אני חייב לציין שבסוף אלו הקרובים אליך ביותר, המשפחה והחברים הם אלו שעושים את ההבדל, אבל בשלב מאוחר יותר אני הוא זה שצריך לעזור לעצמי. מה שלא אעשה, הכסא גלגלים יתעורר לידי בבוקר כל יום. הוא לא יזוז משם, ואני זה שאצטרך להחליט על גורלי - פה או לא.

זה טבעי ובריא מאוד להיות בתקופת אבל מסוימת, הרי משהו באמת גדול קרה, החיים השתנו, לכן בכדי שדברים טובים יכנסו צריך להוציא החוצה הרבה קיטור והרבה בכי. למדתי את הפטנט הזה של ה"בנות", לפרוק על ידי בכי זה דבר מעולה, אפשר לשחרר הרבה תסכול וכאב, אך באיזשהו שלב צריך לחזור להתרומם.

אי אפשר לחזור לעניינים מיד ובבת אחת. נכון להתקדם בשלבים, לגמור נושא ולעבור לבא אחריו. אי אפשר גם ללמוד לאכול, גם להתלבש, גם מה זה כסא גלגלים, גם לעבוד, גם למצוא דיור חלופי, גם לחזור לצבא וגם למצוא בחורה באותה נשימה. אין משמעות לסדר הדברים, אך הנוסחה היא להתקדם בשלבים, אחרת רודפים אחרי הזנב ולא עושים כלום בגלל הבלנדר הגדול שנוצר בראש.

כמה מכם שכבו פעם על מיטה שבעה שבועות בלי לרדת ממנה? שבעה שבועות. זהו פרק הזמן שלקח עד שירדתי פעם ראשונה מהמיטה. ולאן ירדתי? לכסא הגלגלים. אני, שטסתי בגבהים של 40 אלף רגל, שהטסתי ציפורים גדולות כאלו ממתכת זוהרת. על כסא גלגלים.

אני זוכר את זה גם עכשיו, למרות השנים שעברו. אני זוכר איך הצוות הרפואי מזהיר אותי שאני עלול להתעלף כי ללב יהיה קשה לספק דם לראש בדקות הראשונות עקב השכיבה המרובה. אני זוכר איך שמים עלי מעין סד כזה, שנקרא קורסט, ששמר על הגב מלהתקפל, איך חובשים לי את הרגליים עם תחבושות אלסטיות. והופה, לכסא.

בכדי לא להתעלף אני מחליט לעשות תרגילי נשימה, כמו שעושים במטוס כשיש ג'י גבוה. אני אומר לעצמי שלא אתעלף ויהי מה. אני נושם בכבדות, מתחיל לראות כוכבים, אך ממשיך להתנשף יותר ויותר חזק. הצוות הרפואי לידי קצת נלחץ מהרעשים שאני עושה, אך הוא שם לב שהנשימות עוזרות, וככל שהדקות עוברות, אני מתחיל להרגיש יותר ויותר טוב.

למה אני פה?

השיקום הוא שלב אחר. ימים ארוכים, יותר נכון, לילות הרבה יותר ארוכים, עברו עליי במיטה בשיקום. פתאום נהיה זמן שאין מה לעשות אלא רק לחשוב. אתם מכירים את האופן שבו אור הירח משתקף על הקיר דרך שלבי התריסים ויוצר שורות שורות של שלבים? אני יכול לזכור שהייתי בוהה בקיר שעות, בלי יכולת לזוז, ובלי יכולת להתהפך על הצד ולשנות תנוחה. והאור הזה היה מדבר אלי חזרה. גם כשיצאתי אחרי זה לביתי הייתי מוצא את עצמי שוב ער בלילות, בוהה בקיר ושוב רואה את השלבים המשתקפים מהאור של הירח. לא פשוט להירדם לפעמים, הבלנדר יכול לדפוק חזק ולא להרפות.


פעם, לפני הפציעה, הייתי עייף מאוד ונכנסתי להתקלח. חשבתי "איזה כיף עם היה לי פה כסא והייתי יכול לשבת מתחת למים החיים וליהנות מהזרם החזק". פתאום מצאתי את עצמי יושב עם כסא מתחת למים חמים, אבל לא בדיוק כמו שחלמתי.

בחור בן 24 בשיא אונו, חזק, גאה. פתאום כל אחד מהצוות יכול לבוא ולבדוק אותי, לגעת איפה שהוא רוצה. נשמע לכם הגיוני? תקופה לא קלה. הפכתי תלוי באנשים שיבואו להפוך אותי מצד לצד, להאכיל אותי, להחליף לי תחבושות. מה קורה פה? אני טייס קרב שרגיל לשבת בקוקפיט ואמור עוד מעט להמריא אל על - למה אני פה?

בסוף, "בחרתי" לי שתי אחיות שהייתי מוכן שיגעו בי ויעשו לי את הטיפולים, גם היותר חושפניים. אבל אל דאגה, גם אני הייתי מוצא זוויות מסוימות ומציץ להם בחזרה, הן גם היו חמודות... "החיה הפצועה" מתחילה לקלוט בשלבים שהיא לא תוכל לחזור למצב הקודם, אך מה כן היא תוכל לעשות? נמשיך מפה בפרק הבא.

לפרק הראשון ביומן של דרור
לפרק הקודם ביומן של דרור
ליומנים אישיים נוספים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר