אני חולה. לספר או לא?

אינה (לספר לחברה הכי טובה, ואולי גם היחידה). חשבתי הרבה זמן אם לספר לך או לא, וסוף סוף החלטתי. אני אספר לך, אני מרגישה מחויבות וצורך מסוים, אולי אפילו תלות. לספר לך.

הייתי צריכה להסביר לך מה עושים במקרה של התקף, להסביר לך שבבריכה צריך לשמור על עירנות יותר מתמיד, מה ההשלכות של התקף בבריכה. ונכון, את לא טיפשה, אבל לא ידוע לי שהיית צריכה להתמודד עם מצב כזה בעבר.

אז קיבלת את זה בקלילות, אמרת לי "סבבה", לא ממש הבנת למה אני מספרת לך את זה, ומה את אמורה לעשות במקרה אמיתי, לא חשבת שתתקלי במקרה אמיתי.

עד לא מזמן חשבתי הכל בסדר, ואז הגיעה הגדנ"ע, הכיתה שלך קיבלה טפסים קודם ואמרת לי שאני לא יכולה לצאת. אבל יצאתי, והבטחתי לך שהכל יהיה בסדר.

עברתי התקף ועלית על זה, ועכשיו את כל כך מבוהלת. וגם אני מבוהלת לא פחות. לא יודעת מה עושה עם עצמי, איך שברתי את המילה שלי אחרי שהבטחתי לך שהכל יהיה בסדר.

חזרנו לשגרה, ואמרת לי שיש לך לחץ, קצת קשה להיפגש, ושאין לי מה לדאוג. בינתיים אני שומעת שאת נפגשת עם חברים ולא רק למטרות לימודים, ורק איתי את לא יכולה להיפגש! ההתקף השפיע עלייך בצורה מפחידה ביותר.

לפני שנסעתי לפולין, רציתי לפגוש אותך ולהבטיח לך שבאמת הפעם הכל יהיה בסדר. החלטת לחשוף את הקלפים, להניח את כולם על השולחן. סיפרת לי שהתרחקת ממני כי נורא נלחצת ואת עדיין מבוהלת, שאת לא מסוגלת להיות איתי באותו החדר לבד. גם מפולין חזרתי ונראה שהדברים התחילו להסתדר.

טל (למצוא את העיתוי המתאים לספר). לא הייתי בטוחה אם אני צריכה לספר לך. נכון שאת כבר לא "סתם חברה", את חברה ממש טובה, אבל עדיין, אני מפחדת שתיעלמי בכל המהומה הסובבת ויותר לא נדבר.

בסוף סיפרתי לך, הגבת באדישות, לא הבנתי מה פשר תגובתך. המשכתי לתהות בנושא מספר שבועות; מצד אחד לא נעלמת לי, אבל מצד שני אני לא ידעתי אם קיבלת אותי כפי שאני.

בטיול השנתי דאגת שאטול את התרופות בזמן ושאנוח ככל שאפשר. בפולין עשית עבודה טובה יותר, דאגת לי באופן שאני לא מסוגלת לתאר, טוב יותר מהטיול השנתי. חשבתי שאולי האדישות שלך התבטאה בכך שידעת לטפל במצב שלא הגעת אליו, לדאוג לי כחברה, לדאוג שלא אקבל התקף.

איתן (לספר חצי אמת או את האמת כולה?) סיפרו לי שאתה אדם שדובק באמת, שבמידה וגילית ששיקרו, אפילו שקר טיפשי ביותר אפשר לשכוח ממך. אז סיפרתי לך הרבה דברים, אבל לא הייתי מסוגלת לספר לך שיש לי בעיה שנקראת אפילפסיה.

כל הזמן חשבתי אם חצי אמת זה בסדר או שזה שקר. הנושא הזה העסיק אותי רבות. רציתי כל כך לספר לך, אך חששתי מההשלכות. לא הייתי מסוגלת להתמודד עם האמת שלי, עם מגבלה.

שמתי לעצמי רגל, היו לי שתי מגבלות בגלל הרבה תהיות: המגבלה הראשונה היתה אי התמודדות עם בעיה שלי. והשנייה היתה הפחד מתגובתך. לספר לך חצי אמת או את כולה.

לפרק הקודם ביומן של טלי
ליומנים אישיים נוספים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר